מורשת קרב
סיפורים קצרים
מצאתי את הבן שלי, תודה
ירון קייזר
קוראים לו ככה וככה, אם תפגוש אותו, תגיד לו בבקשה שגם אני בגזרה, תמסור לו ד"ש ממני,
כל פעם שהוא פגש אותי, הוא אמר לי את אותו הדבר, פעם אחת כאשר חילצתי פצועים במצב אנוש לתאג"ד(זה בית חולים שדה), לא רחוק מאוהל הניתוחים הייתה בחוץ ערימה של הרוגים שלנו, ערימה די גבוהה, חברה שם היו זרוקים עד , היו לנו שם עשרות ומאות הרוגים והחבר'ה קדישה הצבאיים ממש קרסו מרוב העומס , אלו היו גופות ממש טריות של ילדים בלי ידיים, בלי רגלים, בלי עין, מה זה ילדים אני עצמי הייתי בגילם, הנה תמונה שלי מאז ואני הייתי עוד קצין, היו שם יותר ילדים ממני:
היו שם תמונות סוראליסטיות של חברה קדישא יושבים על ארגז תחמושת ואוכלים סנדוויצ'ים ליד הערימה של ההרוגים, מה לעשות? חייבים לחיות, אגב, המשוגעים האלה, החבר'ה קדישא הצבאית גם
הסתובבו תחת אש מתחת לאף של המצרים, הם אפילו לא טרחו להשטתח כאשר ירו, המצרים פשוט לא ירו בהם, אמרו:"הדה אל חכם" הם ראו שהם רק מתפללים ואוספים חלקים של לוחמים שנהרגו, כמו שעשים זק"א בפיגועים.
ובכן, בפעם הזאת לאחר שהכנסתי את הפצועים אנוש למנתחים בתנאי שדה, בדרך החוצה, ראיתי אותו יושב על ארגז תחמושת, כזה, תופס את הראש, חשבתי שהוא פשוט קרוע מעייפות, נגשתי אליו הפעם אני ושאלתי אותו, נו?... מצאת את הבן שלך? אז הוא אמר לי כן והניד בראשו לעבר הערימה של ההרוגים...
נקרעתי מזה, לא הייתה לו אפילו דמעה אחת בעינים, סתם מבט של יאוש עמוק, נגעתי לו בכתף לאות הזדהות, הוא הרכין את ראשו ומאז לא נפגשנו עד עצם היום הזה, כבר חלפו 34 שנה מאז...
הכאב הזה
ירון קייזר
