Kaisernet.com  Israel

   

Israel on line Hebrew edition

הסטוריה  Kaisernet.com

   
   

צור קשר

מזג האויר    
רדיו   לכסיקון קייזר לנושא החווה הסינית
מידע יומיומי שימושי מאד בעוז רוחם קייזר ודחבש מהצנחנים בחווה הסינית
   

ירון קייזר, כל הזכויות שמורות ©

  ירון קייזר:מדממים בחווה הסינית
מה באמת קרה בחווה הסינית?
 
   

 

 

קרבות הבלימה וקרבות החווה הסינית

 

 

סיפור גבורה עילאית, הקרבה ומסירות נפש

 

         

                 

     
  רקע כללי  
   מלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה הכוללת האחרונה שניהלו כל מדינות ערב נגד מדינת ישראל מיום קיומה ולפני כן,
לפני מלחמת יום הכיפורים היה למדינות ערב חלום שאפשר להשמיד את המדינה היהודית, לאנוס את נשיה ולהשליך את גבריה לים,
הם לא טרחו להסתיר כוונות אלה וצווחות ה"אוטבח אל יאהוד" (נשחוט את היהודים) הידהדו מכל כיכר ומכל כלי תקשורת ערבי,
הם כל פעם שיפרו מבחינתם את הנסיונות שלהם, מסתערים כל מדינות ערב מגובים בכמיליארד מוסמים, כספי הנפט
וגוש מזרחי עצום בגודלו אשר כלל את בריה"מ, מזרח גרמניה, פולין ושאר מדינות החסות ומדינות תומכות כמו קובה,
 כל אלה, איחדו את כל מה שהיה להם, כמויות אדירות של חיילים, נשק, מטוסים טנקים, הכל למטרה אחת, השמדת מדינה
 קטנטנה בת 3 מליון תושבים, המלחמת יום הכיפורים הם הגיעו לשיא המאמצים שלהם ולא בחלו בשום אמצעי כולל מתקפת
פתע כוללת ביום הקדוש ביותר ליהודים, יום הכיפורים שבה, כל העם כולל הלוחמים, מתפלל בבתי הכנסת, הם שיתפו עשרות אלפי
לוחמים מאומנים, אלפי טנקים ומטוסים, עשרות אלפי תותחים וטילים מכל הסוגים בעיתוי הכי לא נוח לישראל במטרה
אחת, להשמיד את מדינת ישראל, מבינים, שאם כל זה לא יעזור, שום דבר לא יעזור נגד מדינת ישראל והם כמעט הצליחו, כמעט...
זהו סיפורם של אותם מעט לוחמים ישראליים אשר בלמו בגופם ממש את אחת המתקפות הרצחניות בהיסטוריה העולמית בלימה טובה
כל כך שמאז, אחרי יום הכיפורים, הגיעו מדינות ערב ותומכיהם למסקנה שמדינת ישראל בלתי ניתנת להשמדה, משנת 1973 מאחרי
מלחמת יום הכיפורים וזכותה, חדלו הערבים לדבר על השמדת ישראל ועברו למדיניות של שלום מקבילה להקזת דם בטרור בידיעה
ובהפנמה כי לא ניתן להשמיד את העם היהודי ואת מדינת ישראל אלא רק להקיז את דמה.
 
     

חזית הדרום, 16 לאוקטובר 1973

  קרבות הבלימה נראות רע מאד מהצד הישראל, שלוש אוגדות הסדירות של צה"ל כתושות מול הכח העודף בהרבה של הצבא המצרי
המצרים בכוח גדול בהרבה, 3 ארמיות מגובות בעליונות אוירית מצרית, ארטילריה אדירה תוקעים חתד בצד הישראלי של התעלה,
כוחות צה"ל מותשים עד גבול יכולתם, מאחורה, אין למצרים יותר מכשול עד תל אביב וירושלים המצב נראה רע, רע מאד.
צה"ל מחליט לבצע את המהלך האחרון שניתן לבצע, חטיבה אחת בפיקוד דני מט תצלח את התעלה בתפר בין שתי ארמיות מצריות
ותטהר את סוללות הטילים נגד מטוסים הרבות כדי לאפשר לחיל האויר שלנו לגבות שריון שלנו ולבצע מהפך.
כח מובחר של צנחנים נשלח לטהר את המצרים בציר סמוך כדי לאפשר את הצליחה, כח קטן יחסית בן 300 צנחנים, גדוד צנחנים 890 המפואר נשלח להטריד את הדיביזיה ה- 16 המצרית בתוספת חטיבה מצרית ממוכנת המונה בסביבות 20.000 לוחמים מצריים אשרהצליחו לחצות את התעלה, לעשות לינץ כזרי בחלק מלוחמינו ולהערך במגננה, מצויידים היטב כולל יכולות לראיית לילה שלא הייתה ברשות צה"ל, 300 איש מול למעלה מ 10.000 לוחמים מצריים אכזריים, אשר ביצעו קודם לכן לינץ בלוחמינו במוצבי התעלה ולמעלה מ 2000 טנקים מצריים כולם במערך הגנתי מחופרים היטב, מגובים ביתר 3 הארמיות, עליונות אוירית ועליונות ארטילרית.
במכת האש הראשונה, חצי גדוד צנחנים 890 נפל מתבוסס בדמו, הרוגים ופצועים קשה ואנוש,  חלקם, פצועים במצב קשה המשיכו להלחם בחרוף נפש.
 
     
    האם אריאל שרון חס על חייו של חברו הטוב דני מט?    

 

 

 

                                      

כשלושים שנה אחרי...
 מפקד ואגדה 143 האלוף אריאל שרון
מתועד בסרטו של ניר טויב אומר בנונשלנטיות
משועשעת משהוא בכנס צנחנים:
 "דני מט בא אלי וביקש את המשימה בחווה הסינית
אמרתי לו, השתגעת?
יש שם 10.000 חיילים ו 2000 טנקים."...

 

האתר הזה הוא אתר טיוטה
שלב בחקר הקרבות
 כל מי שרואה טעות כלשהיא
 או רוצה להוסיף, להעיר, להאיר או להגיב
יבורך
צור קשר

 

 

 

     
        קדימה ולבד    

                 סרן ירון קייזר

 

 

סיפורו של
סרן ירון קייזר מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143
קצין הצנחנים שהנחית את הצנחנים בחווה הסינית
ואחר כך הוציא פצועים במצב קשה ואנוש,בריצה רגלית תחת אש תופת דיביזיונית מצרית, ירי מכל צפוף מאד מכל כלי הנשק משני הצדדים, הישראלי והמצרי,
הרעשות ארטילריות צה"לית כבדה, בתנאי מדבר באישון לילה, ללא מחסה של ממש.
חזר אל התופת והוציא פצועי צנחנים עד  אור הבוקר

תוך כדי חרוף נפש, מאמצים גופניים קשים, דבקות במטרה
אומץ לב נדיר, ופעולה הרבה מעל ומעבר למה שמחייב תפקידו.

סיפורו של קייזר מתחיל ככה:
 ג'יפ סיור בודד עושה את דרכו בעלטה
 על ציר עכביש האסור לתנועה לכוחות צה"ל
קולות נפץ עמומים והבהקי פיצוצים רחוקים מאירים מפעם לפעם את הרקיע השחור
על הג'יפ רכובים ירון קייזר, מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143 ואיש צוות
הג'יפ פונה צפונה לכיוון ציר טרטור 42 אל מתחת לאף של הדיוויזיה ה16- המצרית
שם למעלה מעשרת אלפים לוחמים מצריים פרושים במבנה הגנתי, ולמעלה מאלפיים טנקים מצריים,  מגובים היטב ביתר שלוש הארמיות שלהם
עליונות אוירית וארטילרית שלהם, שקט מהכיוון שלהם, שקט ודממה
השקט שלפני הסערה...











 

 

 

 

 

        עד כלות הנשימה    

       

 

 


 

סיפורו של
סרן חזי דחבש, מ"מ החוד של גדוד 890
אשר ניווט את הגדוד כולו עד לנקודת המפגש עם המצרים, באישון לילה, במדבר, מרחק מאות קילומטר מהבית,
הגיע למרחק העמוק ביותר אל תוך הכוחות מצרים
ספג אש תופת דיביזיונית מצרית, ירי מכל צפוף מאד מכל כלי הנשק משני הצדדים, הישראלי והמצרי,
הרעשות ארטילריות צה"לית כבדה, בתנאי מדבר באישון לילה, ללא מחסה של ממש.
מצא מחסה בבור שהותיר פגז,
והטריד את המצרים והגן על לוחמיו כ 18 שעות רצופות.
הסתער ואיבד את הטובים בחבריו, כולל את ג'קי חכים
הקצין המחליף שלו אשר נהרג לידו,

ביקש אש תותחינו על עצמו כדי להרחיק את המצרים
טיווח טנקים וסוללורת ארטילריה
והשמיד עמדות טילים
ספג פגיעות כדורים בקסדה האישית שלו, במימיה ובמצפן
נותר בחיים,
היה מעורב בכמה פעולות גבורה עילאית, תחת לחץ מלחמתי כבד, נוכח פני אוייב
 וחילץ את עצמו ולוחמים אשר תחת פיקודו
כולל פצועים
.

 

 

 

 

            שנים נסיך לב אדום    

      

 

 

  

סיפורם המדהים של שני קציני הצנחנים
סרן ירון קייזר וסרן חזי דחבש
גיבורי החווה הסינית


חזי דחבש וירון קייזר חברים עש עצם היום הזה
ונמצאים בקשר טלפוני יום יומי
 25 לאוגוסט 2005

 

סרן ירון קייזר           סרן חזי דחבש

   

 

 

 

 

 

 

 

הדוקטורינה הצה"לית לא הסתמכה על ארטילריה וקש"א.

 

  

 העיסוק האובססיבי בקש"א ובארטילריה בכלל, מעיד כאלף עדים כי הכותבים/דוברים
 גם אם הם קציני צה"ל לוחמים, אינם בקיאים  בדוקטורינה הצה"לית אשר הייתה מקובלת אז בגלל שהוכיחה את עצמה בעבר,
הדוקטורינה הצה"לית הייתה, קודם חיל האויר, אחר כך שריון,
המצרים פעלו על פי דוקטורינה סובייטית,
 קודם ארטילריה אחר כך מאסות של חי"ר.
ההפתעה הגדולה של המלחמה הייתה שהמצרים הופיעו עם זרוע נ"מ, לא כמו שאצלינו, אגף בתוך חיל האויר,
אלא, זרוע נ"מ רביעית בנוסף לזרוע אויר, ים ויבשה, היו להם כמויות דמיוניות של טילי קרקע אויר לטווחים קצרים
, לטווחים בינוניים ולטווחים ארוכים וזה נתן להם עליונות אוירית באיזור הקרבות
ומנע מאיתנו סיוע אוירי לכוחות קרקע אשר נמצא יעיל בהרבה מארטילריה, לכן,
צה"ל לא הסתמך על ארטילריה בכלל, העדר הארטילריה בלט רק על רקע חסרונו של חיל האויר,
במצב שבו חיל האויר שולט, אין שום משמעות לארטילריה ולקש"א.
לכן, הסיבה העיקרית לכך שאיבדנו כחצי גדוד צנחנים מהמפוארים ביותר בצה"ל,
הרוגים ופצועים במצב קשה ובמצב אנוש במכת האש הראשונה.
הוא אבדן השליטה האוירית, כך שנתקלנו בכח מצרי גדול בהרבה מאיתנו
ללא סיוע אוירי מכוחותינו וללא סיוע ארטילרי משמעותי מכוחותינו.

 

   

 
 
    צור קשר
     
   צה"ל 1973: קרב הצנחנים בחווה הסינית בלילה שבין ב 16 ל 17 לחודש  
  הדרגות הבכירות ביותר בקו הקדמי ביותר מה קרה לפקודה של בר לב?  

 בדיעבד הסתבר שהייתה פקודה מפורשת מרב אלוף חיים בר לב,
מפקד חזית הדרום להחיש לאזור למטרת טיהור ציר טרטור,
חטיבת צנחנים מלאה, חטיבת שריון ואגד ארטילרי שלם,
תחת זה, נשלח רק חלק מגדוד צנחנים 890, עם מידע ופקודה לא נכונים,
עד היום 24 ביולי 2008, לא אנחנו שחקרנו את הנושא לעומק
ולא מחלקת היסטוריה של צה"ל אשר חוקרת את הקרב הזה כבר שלוש שנים
איננו יודעים מה קרה לפקודה של בר לב אשר לא חילחלה למטה,
וחלק אחר ממנה הגיע לאוגדה 143 וחלק שונה ממנה הגיעה לאוגדה 162 לביצוע,
נשמח מאד אם מישהוא יוכל לשפוך לנו אור על הנקודה הזאת

 
רא"ל חיים בר לב מעביר את הפקודה בשטח

צור קשר                

              

לאלוף אריאל שרון מפקד אוגדה 143    
     
     
     
     

כמובן שבשנת 1973 מרא"ה נקראה בית ספר לצניחה
השם תוקן בצדק
מכיוון שבית ספר לצניחה הוא רק אחד המרכיבים של מרא"ה
השם המלא של מרא"ה
מרכז ארגון הטסה ולוחמות מיוחדות
אנחנו משתמשים כאן בשם מרא"ה
מכיוון שאם משתמש בשם בית ספר לצניחה
לא יהיה מובן מה עשינו שם באמת.

 

     
 
 
ירון קייזר: הסיפור האמיתי
מה באמת קרה בחווה הסינית
 

סרן ירון קייזר

 

סרן חזי דחבש

 
 

        

 
 

בחווה הסינית לא היה שום רשומון
 על הדבקת המילה רשומון לחווה הסינית

הדבקת המילה רשומון לחווה הסינית ,אינה אלה נסיון נואל של משכתבי ההיסטוריה שנחשפו, לנהל קרבות מאסף בחושפי האמת ולטעון כאילו השקרים שהפיצו במשך שלושה עשורים אינם אלא סוג של אמת אשר תלויה כביכול בעיני המתבונן, על הקורא הנבון להתעלם מקרב הסחה מאסף זה על דעת הקהל ולהבין כי אמת הייתה שם רק אחת ושום שקר לא יכול לקבל שידרוג לדרגת "האמת היא בעיני המתבונן" במקרה הזה ברור כי טענת "האמת היא בעיני המתבונן" אינה אלה שקר, כזב, הטעיה ואפילו הוצאות דיבה,שום רשומון לא היה בחווה הסינית, הייתה שם רק אמת אחת, צריך לדעת רק את מי לשאול. טענת הרשומון באה רק כדי לבלבל הדיוטות, לזרוע ערפול ובלבול כדי להקשות על מפרסמי האמת לפעול.
הרגשת הרשומון השקרית נובעת גם מתחקיר חובבני של יוצרי הסרט אנשים שאין להם מושג מה קרה שם וכדי להצדיק את
חובבנותם אשר גרמה לכך שאי אפשר להבין מהסרט שלהם שום דבר ממה שקרה בחווה הסינית באמת, במקום לומר ראיינו אנשים שאין להם שמץ של מושג ירוק על מה הם מדברים, מנסים לתת לגיתימאציה בתרוץ העלוב  של רשומון, לא היה שם שום רשומון הכל ברור.
גם תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרגיר
בסרטו של ניר טויב, מציג ניר טויב, לא בכוונה את עדות המפתח להבנת תופעה שלא חשבנו שיכולה להתקיים בצה"ל אפילו,
ניר טויב הלך וצילם כנס צנחנים שם דיבר אריאל שרון מפקד אוגדה 143 דאז, אריאל שרון אומר שם דברים ברורים מאד ,
שאינם משתמעים לשתי פנים ובוודאי לא להרבה פנים אלא אם כן המתבונן הוא מטומטם לחלוטין.
בעדות מצולמת זאת, עומדת האמת הפשוטה העירומה, חשופה וגלויה שיותר ברור מזה לא יכול להיות,
מספר אריאל שרון בנונשלנטיות משועשעת:" דני מט בא אלי וביקש את הקרב על החווה הסינית, אמרתי לו, השתגעת? יש
שם 10.000 חיילים ו 2000 טנקים...".
מה שנסתר מעיני הדיוטות כאן אלו העובדות הפשוטות:
אריאל שרון חס על חייו של חברו אשר פיקד על 3000 לוחמים תחת האפשרות הזאת הוכנסו 300 לוחמים בלבד אל מותם הודאי, וכאן רק
צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות, על חייו של מי חסו עוד, מדוע לא חסו על מי שלא חסו, מי בנה אחרי זה קריירה
שהתבססה על שקרים ומגיעים בקלות רבה לתשובות לכל שאלה, לא צריך להתאמץ, בשביל זה אנחנו כאן, אנחנו עשינו
בשבילכם את כל העבודה, כל מה שנותר לכם לעשות זה רק לקרוא, ואתם תוכו בתדהמה מהתגליות ש לפרסם אותם...

 
"ראשמון", מונח שכל תפקידו "קבירת האמת" פשוטו כמשמעו
מכתבו של חזי דחבש מתאריך ה 11 לאוקטובר 2006


אכן נכון !!
חבר מגן על חבר, צל"ש אותי ואצל"ש אותך, המלץ עליי ואמליץ עליך. איך עושים מפשלה צבאית-- הצלחה !!?? הדבר נורא פשוט מחלקים צלשי"ם על דבקות במשימה , על נהיגה בטנק, על ביצוע משימות שהיו בדיוק החובה של המצול"ש על פי תפקידו, (ראה, הצל"ש הגבוה שקיבל מרדכי על ארגון הגדוד, לאחר הקרב , מינוי שני מפקדי פלוגות במקום אלו שנהרגו ) ואת זאת עושים באמצעות וועדת עיטורים, חאפלאיסטית בתיעוד רשלני , בחקירה שטחית, מבלי להצליב עדויות ולפני שהאירועים שהיו באמת בקרב נחקרו ולפני הפקת הלקחים. אחרי זה דואגים שהתיעוד הרלבנטי יאבד, או מי מהמעוטרים שיש לו ידיעה על האמת, במירוץ שלו למעלה בקריירה נהיה המעוטר בעל סמכות שבכוחו להעלים את אותם פרוטוקולים.
הפתרון האולטימטיבי, חקירת קרבות יהיו על ידי גוף חיצוני ובלתי תלוי בצה"ל בכלל [אינני יודע אם מבקר המשטרה הינו דומה טובה ואינני יודע אם מבקר מערכת הבטחון מספיק לכך].
גוף כזה קיים !!, שמו "הפורום האזרחי לתחקור קרבות והפקת לקחים", אלא שאין לו גישה לחומרים ואין לו סמכות כל שהיא. ומצער הדבר שכך הוא! הממשלה צריכה להקים גוף בלתי תלוי , לתקצבו, אשר יחקור מה באמת קורה בצבא ובפעולות הקרביות והלא קרביות , באופן קבוע 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה.
עיקר שכחתי, כאשר מתגלות הפשלות והשקרים, יש את המילה החדשה שנכנסה לשימוש נרחב באדיבותו של דב תמרי וניר טויב "ראשמון", מונח שכל תפקידו "קבירת האמת" פשוטו כמשמעו

חזי

 

הערת ירון קייזר:

אני מתנגד בתכלית ההתנגדות להצעתו של חזי להפקיע את חקירת הקרבות על ידי הצבא לטובת גוף אזרחי,

הפקעה שכזאת מהוה ויתור מראש על דרישת יושרה מהצבא, 

ברגע שנוותר על יושרה בצבא אפשר לוותר גם על כל הצבא.

ומצד שני, מי תוקע בידינו שגוף אזרחי לא ילקה בשחיתות באיזשהוא שלב?

בהכירי הכרות קרובה את הפורום האזרחי עליו ממליץ חזי דחבש בחום, חשוב להדגיש,

יש בו אנשים רעים, טפשים, אטומים, שקרנים ומוציאי דיבה אשר לא הייתי מעז להפנות את גבי אליהם

אפילו לשניה אחרת, לעומתם, אני יכול להיות מליץ יושר על קצין, היסטוריון במחלקת היסטוריה,

וגם חזי עצמו יאשר את דברי, קצין שהוא אמין וישר ומקצועי מאין כמוהו,

אם מישהוא רוצה ללמוד יושרה מהיא שילך אצלו, המדובר ברס"ן ד"ר ישראל בן דור,

אשר הופקד מטעם מחלקת היסטוריה של צה"ל לחקור את קרבות הצנחנים בחווה הסינית,

גם אני וגם חזי עצמו, כמו כל אחד שבא במגע עם האדם הזה, סומכים עליו בעיניים עצומות.

ולעומתו, אלה שהמלצתו של חזי כוללת אותם בפורום האזרחי, אינם ראויים לחקור שום דבר.

אני, ירון קייזר, בניגוד לעמדתו של חזי דחבש המוצגת כאן למעלה, לא הייתי מוותר על הדרישה

ליושרה מהגורמים בצה"ל אשר אינם פועלים כשורה.

לדעתי, בניגוד לדעתו של חזי, יש לחליף בצה"ל את כל מי שלא מסוגל ליושרה מוחלטת,

ולא להחליף אנשים חסרי יושרה בצה"ל באנשים חסרי יושרה מהתחום האזרחי.

ירון קייזר

סיפורם האישי של סרן ירון קייזר וסרן חזי דחבש גיבורי החווה הסינית
עוד גילויים מדהימים על רון ארד
www.kaisernet.com/red2
אתר החווה הסינית של ירון קייזר
www.kaisernet.com/ch-si
אין צורך להאחז במיסטיקה ובאמונות טפלות - כל העובדות כולן.
 

 

 
 
 הקרב בחווה הסינית הוא הקרב המפורסם ביותר במלחמת יום הכיפורים ואולי במלחמות ישראל בכלל.
 מאורעות הקרב בחווה הסינית הפכו לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת יום הכיפורים ושל מורשת צה"ל בכלל.
 

מה זה החווה הסינית?

  השם מטעה, אין שם חווה ואין שם שום דבר סיני, המדובר בשטח מדברי רחב ידים, צחיח ומישורי ברובו אשר 
 נמצא מהצד המזרחי של תעלת סואץ, השם הזה דבק במקום מכיוון שלראשונה שהגיעו חיילי צה"ל לאזור, זיהו 
 שם כמה משאבות ישנות שהיה כתוב עליהם ביפאנית, מכיוון שהם לא ידעו לקרוא ביפנית, הם חשבו שהמדובר
  בסינית, מאז, משום מה התפשט השם הזה ודבק במקום והוא נקרא בפי חיילי צה"ל החווה הסינית גם כאשר כבר
  ידעו שהמדובר בכיתוב ביפנית וגם שידעו שאין שם שום חווה, מין הומור צה"לי שכזה.

מה כל כך חשוב בחווה הסינית שניהלו שם קרב כזה?

  יהיה זה יותר מדוייק לומר הקרב בחווה הסינית מאשר על החווה הסינית.
 בשטח הזה התמקמו כוחות גדולים מאד של לוחמים מצריים נלהבים אשר ניצלו את ההפתעה אשר יצרו בעצם
  מתקפת הפתע בכוחות אדירים בעצם יום הכיפורים, תוך כדי ניצול יסוד ההפתעה וניצול יתרונם המספרי העצום,
 הם הצליחו לצלוח את התעלה אל השטח בצד ההמזרחי של התעלה שהיה קודם לכן בשליטת צה"ל.
 שיכורי תחושת ניצחון הם התחפרו והתבצרו באזור על מנת להתארגן לשלב הבא, מבחינתם, חיסול שאריות צה"ל
  וכיבוש מדינת ישראל.
 בדיעבד, התברר שהכח שהיה מבוצר ומחופר היטב באזור החווה הסינית היה בסדר גודל של דיביזיה,
 הדיביזיה ה- 16 של הצבא המצרי, כח מקביל בגודלו לאוגדה בצה"ל, הדביזיה הזאת הייתה חלק מארמיה,
 כח מקביל לגיס בצה"ל של היום, אז לא היה לצה"ל אפילו גיס אחד להתייצב מולם, הארמיה שלהם ועוד שתי
 ארמיות מצריות בגיבוי ארטילריה מצרית עצומת מימדים, וגיבוי חיל האויר שלהם, העליונות האוירית שלהם
 נבעה מעוד הפתעה ששלפו המצרים וזה זרוע נ"מ, בצה"ל ההגנה אוירית הינה אגף בתוך חיל האויר, אצלהם,
 מכיוון שעליהם היה להתמודד עם חיל האויר הטוב בעולם אשר השמיד את כל חילות האויר של כל המדינות
 הערביות במספר שעות, הם הכינו שתרופת נגד, דבר אימתני, זרוע נ"מ, אגף, זרוע, זרוע, ים, אויר, יבשה ונ"מ.
 כמויות אדירות של טילים נגד מטוסים מהסוג המתקדם ביותר באותה תקופה מתוצרת בריה"מ,
 טילים לטווח, קצר, טילים לטווח בינוני, טילים לטווח ארוך, מטריה מושלמת, יסוי עד קצה הכוחות שלנו, עד אזור
 טסה, הטייסים שלנו ניסו להתמודד עם האתגר ונפלו כמו זבובים לאחר קרבות מתישים ומלאי גבורה.
 אני, במו עיני ראיתי, איך סקיהוקים שלנו, באו כדי למשוך טילים ולנסות לקבל תמונה על ההפתעה שהציבו בפני
 כולנו, בא מטוס סקיהוק, מיד יצאו אליו איזה שלושה טילים, אפשר היה לראות אותם בקלות לפי השובל הלבן על
 רקע שמי התכלת, והתחילה ההצגה, הסקיהוק עולה, טיל עולה, הסקיהוק עולה עוד, הטיל עולה עוד, הסקיהוק
 יורד בפתאומיות, רק כאשר הטיל ממש ממש קרוב אליו, הטיל מחטיא ואז הסקיהוק מיד מתעסק עם הטיל השני
 ממש קרוב, אותו פטנט, סקיהוק חמק, חלק הצליחו עם השלישי וחזרו מן הסתם לדווח וחלק חטפו את השלישי,
 חלק התפוצצו עם הטיס בפנים וחלק, ראינו פתאום מחוץ לפיצוץ חופת מצנח של הטייס שפלט את עצמו, לך תדע
 בידים של מי הוא נפל, בקיצור, בשלב הזה, העליונות האוירית הייתה שלהם, ומטוסי קרב שלהם ירדו עלינו חופשי
 ועשו בנו שפטים, למרות שברוב המקרים הם לא חזרו לבסיסם, מיד בזנב שלהם ישב מטוס שלנו שדאג להפילם,
 אם המטוס שלנו חזר מזה בחיים או לא, אין לי מושג, אם מדברים על גבורה, טייסי קרב הגיע להם צל"שים שם
 חופשי.
 חשוב להבין שהקרב על החווה הסינית לא היה קרב על איזו חווה עם פועלים סינים בתתוכה כפי שניתן להבין
 בטעות מהשם.
 על מקבלי ההחלטות היה לעשות משהוא הנדון, חטיבות השריון שהשתתפו בקרבות הבלימה היו שחוקות עד עפר
 מרוב שהיה עליהם להתעסק עם כוחות גדולים מספרית הרבה הרבה יותר מהם.
 כל מה שנשאר, כח טרי לוחם, עד תל אביב לצורך המהפך של להיות או לחדול זה, חטיבת צנחנים 35 סדיר
 אשר בדיעבד, היסטוריונים ולוחמים טוענים שהיה שם רק גדוד 890 ומפקדת החטיבה, שזה שליש מהכח,
 וגם זה חסר יסודות חשובים של ארטילריה, והכח השני, חטיבת צנחנים של דני מט.
 גודל שני הכוחות האלה בטל בשישים אל מול ולעומת 3 ארמיות מצריות, עליונות אוירית מצרית, וארטילריה
 יעילה מאד, מפתיעה בגודלה ובהיקפה, אגב, קציני התותחנים שלהם הפתיעו אותנו, תפסנו כמה בשבי,
 ובניגוד למה שחשבנו, הם היו משכילים מאד, אחד מהם היה בוגר אוניברסיטת אוקספורד, אני זוכר שזה ממש
 ממש הפתיע אותנו, מכיוון שאצלינו, תותחנים לא נחשבו בדיוק יחידת עילית בלשון המעטה.
 בקיצור היה צורך, לחדור בתפר שבין שתי הארמיות המצריות אל הצד השני של התעלה, לנקות את כל הנ"מ
 הנוראי הזה, כדי שיתאפשר לחיל האויר שלנו להכנס לתמונה וכולם ביחד לבצע מהפך.
 היה צורך בפעולת הטעיה, הסחה ממאמץ העיקרי והאמיתי שלנו, ולכך יועדה חטיבה 35, אני מפקד כח מרא"ה
 של אוגדה 143, הוטל עלי להנחית את הכח המטעה באמצעות מסוקי ענק מסוג יסעור, בקו אלכסוני חמישהעד
 שבעה ק"מ מהיעד, שיסתערו רגלית, ההגיון שעמד מאחורי זה, הוא לא לסכן את המסוקים והכח המנחית שאחר
 כך לא יהיה במה לחלץ אותם משם.
 לוחמי חטיבת הצנחנים הסדירה 35 התקדמו רגלית ויצרו מגע עם לוחמי הדיביזיה ה- 16 המצרית,
 והתחיל שם משהוא שהזכיר לי את חגיגות יום העצמאות, היה נדמה לי שחצי צבא מצרי החליט לפתוח עלי באש.
 בתדרוך שאני קיבלתי, נאמר לי כי אנחנו מחיתים סדר גודל של חטיבה, על חטיבה מצרית מחופרת ומבוצרת
 היטב, בדיעבד, מן הסתם הנחתתי גדוד, אלא אם כן מישהוא יתקן אותי, ואחד מן השתיים, או שהייתה טעות
 במודיעין כאשר אמרו לי חטיבה מצרית או שנותן התדריך, דיבר על לעקוץ את חטיבת החוד של הדיביזיה ה- 16
 וזה יספיק כדי שדני מט, בנתיים, יבצע את הצליחה ויביא למהפך, אני בתוקף תפקידי, פעלתי בשתי הכוחות.
 בחווה הסינית, הגעתי, למטרת חילוץ, מספר מאות מטר, מן הסתם, בדיעבד ממיקום מ"מ החוד דחבש וממיקום
 כח המסייעת של 890 , המדמם, גורי, משה כחלון ואלה.
 עקב הירי היעיל והצפוף שהופעל עלי, לצערי לא הצלחתי להגיע אליהם ולהיפך, מ"מ החוד לא הצליח הוא לא
 לאחר 31 שנה, בסרט "החווה הסינית רשומון", נטענות טענות מוזרות כי גדוד 890 קיבל  איזו הוראה דמיונית
 לצוד כביכול ציידי טנקים מצריים, הדבר התמיה אותי מכיוון שאין שום עדות למציאותם של ציידי טנקים בצד
המזרחי של התעלה בכלל...
 היו גם היו ציידי טנקים בצד השני של התעלה אשר עשו צרות צרורות לגדוד השריון שבא עם דני מט.
 כך או כך, ידעו או לא ידעו מה המשימה האמיתית, חטיבה מצרית או דיביזיה מצרית, בשורה התחתונה זה לא
 שינה דבר, הדיביזיה ה- 16 התמוטטה, למרות שזה לא היה במטרות, להטריד ולהעסיק אותם היה מספיק,
 ואין זה משנה כלל ועיקר מה סברו צנחני 890 כאשר השיגו מטרה זאת, אם סברו שהם צדים ציידי טנקים
 או סתם מציקים למצרים, כך וכך, הכח של דני מט עבר, המהפך הושלם בצורה מזהירה, וכבונוס שלא ציפינו לו
 הדיביזיה ה- 16 קרסה.

  אני ידעתי, פעולת הסחה, ידעתי שלבוא מצד מזרח, רגלית על חטיבת חי"ר על חטיבה מחופרת ומבוצרת היטב,

 טונות של נק"ל יעיל, כל 15 מטר נ"ט, אין לך איפוא להתחבא בכלל, מדבר, שטח מישורי, אתה בא מצד מזרח
בזריחה, אתה מטרת דמות, רק ללחוץ ולהוריד, חבל על הזמן, ציפיתי מראש למרחץ דמים, סוף הדרך.
עד כדי כך הייתי בטוח בזה, שבסוף התדריך שאני העברתי לצוות שלי, הוספתי, רבותי, אנחנו עולים, על יעד
 שברור לנו שלא כולנו נחזור, מי שיחזור, שיתן ד"ש בבית, בהצלחה,
 לא הייתי אופטימי בכלל וזה במצב שחשבתי שאני מנחית חטיבה על חטיבה מחופרת, גדוד על דיביזיה
 זה בכלל טרוף, ועוד יתר שלוש הארמיות בזנב שלהם, עם עליונות אוירית שלהם וארטילריה שלהם,
  חבל על הזמן.
 באותו סרט ממש "החווה הסינית רשומון" מספר מפקדי היקר אריאל שרון, מפקד אוגדה 143 בנונשלנטיות
איך בא אליו דני מ"ט מח"ט 55 וביקש את המשימה בחווה הסינית לחטיבה שלו, ואז עונה לו שרון בנונשלנטיות
השתגעת? יש שם 12.000 חיל מצרי ו 2000 טנקים מצריים, אז על החבר שלו ואלפים הלוחמים שתחת פיקודו הוא
חס ולכן אוגדה 162 השכנה שולחת את 300 לוחמי גדוד 890 ומי נשלח להנחית אותם? ירון קייזר מאוגדה 143
משמעותו ואין פרוש אחר לזה, שעל החבר שלו דני מט, חס אריאל שרון, אבל קייזר ודחבש נשלחים למוות?
  אף אחד לא מכחיש שנוצרה אנרלמוסיה גדולה, כתוצה ממתקפת הפתע שלהם וההפתעה הגודל עוצמת ונחישות
  הכוחות שלהם, אני דוחה את ההתעסקות בפרטים הקטנים הכואבים מאד אשר אוי ואבוי אם לא תוקנו ומה שלא
  תוקן שיתוקן מיד, אבל לדעתי יש לראות את התמונה הגדולה, מהפך מרשים, ניצחון אדיר אשר המדינה
 בנוסף להצלה מכליה בטוחה נהנית מפירותיו עד עצם היום הזה.
 בעקבות ובזכות המלחמה הזאת וקורבנותיה, ברוך השם, עד עצם היום הזה, לא נפל חייל צה"ל נוסף, אפילו לא
 אחד, במחיר כבד מנשוא, אבל עובדה זאת עובדה.
 

ההסטוריון הצבאי הד"ר אורי מילשטיין:

  אמנון רשף מח"ט 14 שלח ביום הראשון של המלחמה, יום הכיפורים 6 באוקטובר אחרי צהריים, את מפקד פלוגת הסיור החטיבתית שלמה לווין (היום אל"מ מיל') מבסיס החטיבה בטסה לאיזור התעלה בגזרת החווה הסינית לראות מקרוב מה אירע שם ולדווח לו. לווין הבחין בחוה הסינית ב- 17 כלי רכב משוריינים והרבה חי"ר . הוא הזמין שני מטוסים של חיל האויר מסוג סקיהוק להשמיד אותם. מטוס אחד התפוצץ והטיס אפילו לא צנח מטוס שני הסתלק מבלי שהשמיד את הרק"ם המצרי. לווין הודיע בקשר למח"ט רשף שלא ישלח לשם כוחות.
 

תגובות, הערות, הערות יתקבלו בברכה  קליק כאן כדי להגיב

 

 רקע כללי

  על מנת להבין יותר טוב מה קרב במלחמת יום הכיפורים, יש להבין תחילה מה קרה
 במלחמת ששת הימים.
 במלחמת ששת הימים תקפו המצרים והיתה התרעה ברורה לכך, זמן  ודי שטח, מרחב,
  חצי האי סיני היה מפורז מכוחות צבאיים, לא היו בו כוחות בכלל, לא של ישראל ולא
 של מצרים, מיצרי טירן היו פתוחים לכלי שייט ישראליים והיוו עורק מסחרי חשוב
 וחיוני למדינת ישראל.
 כאשר המצרים סגרו את מיצרי טירן, והכניסו לסיני 3 דביזיות שהחלו בהסתערות
 לכיוון שטח ישראל היה ברור מאד לזהות את כוונותיהם, כוונות שהם בכלל לא טרחו
 להסתיר ואפילו טרחו להתרברב על התוצאות שהם מהמרים שיתקבלו בתום הקרבות.
 במדינת ישראל, אף אחד לא התכוון ללכת כמו צאן לטבח, במדינת ישראל, כל ילד
 למד על השואה ועל מצדה מבית הספר היסודי שלא לדבר על רבים שמשפחתם
 נספתה בשואה, לא היה ילד בבית ספר היסודי שלא ביקר במצדה, ביקור לימודים
 מטעם הבית ספר ולמד על הלקח ונשבע את שבועת שנית מצדה לא תיפול,
 לא היה ועד עצם היום הזה אין ילד בישראל שלא עומד בצפירה לזכר הנספים בשואה
 וחווה במשך כל שנה את המראות והמאורעות ביום ממלכתי שנקבע לכך שלא לדבר
 על יצירות ספרותיות, הצגות תאטרון ושירים שהושמעו במשך כל השנה, בכל פסח,
 אין משפחה שלא קוראת בהגדה, "אף על פי שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
 והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם.".
 לא היה סיכוי ולו הקל שבקלים שהעם הזה, שהצבא הזה, יובל כצאן לטבח כפי שעשו
 הנאצים לשישה מליון מבני עמינו.
 ולכן, קול תרועות חדוות ההשמדה, קריאות הצהלה:"איטבח אל יאהוד, איטבח אל
 יאהוד".,בעברית:" נטבח ביהודים", " נטבח ביהודים", לא נפלו על אזנים ערלות,
 אלו ועצם המעשה עצמו, קפצו את כל העם הזה ואת כל צה"ל לאגרוף פלדה ענק
 אשר התנפץ בפניהם של צבאות ערב בצורה חסרת תקדים.
 בפעולת הפתעה מבריקה וחסרת תקדים, הפתיע חיל האויר הישראלי את כל חיילות
האויר של מדינות ערב התוקפות כולל עיראק ותוך מספר שעות השמיד למעשה, חיל
 האויר הישראלי את כל מטוסי חיילות האויר של מדינות ערב בעודם על הקרקע,
 בקרבות שריון מבריקים בחצי האי סיני, בחזית הסורית ברמת הגולן ובשטחי יהודה
 ושומרון שם נכנסו הצנחנים לפעולה, שחוררה ירושלים, שוחררו כל יהודה, שומרון
 וחבל עזה, שוחררה רמת הגולן, אשר בתקופה ההיא הייתה חשיבותה האיסטרטגית
 גבוהה מאד מבחינה צבאית כ"עינים של המדינה" ונתפסו חצי האי סיני והאי טיראן,
 כדי למנוע בעתיד אפשרות מהמצרים לחנוק את מדינת ישראל  כלכלית כפי שעשו
 בתקופה שמיצרי טיראן נשלטו על ידם.
 בתקופת מלחמת ששת הימים, אמנם היתרון היה בידי מדינות ערב, כמותית, מבחינת
 מימון, כסף לממן ומבחינת יוזמה, הם שפתחו במלחמה ועל צה"ל היה להתגונן
 בהצלחה או לחדול, או להניח לעם הזה שנית וסופית להיות מובל לטבח.
 בחזית הדרומית, אל מול שלוש דיבזיות מצריות של טנקים יצאו שלוש אוגדות שריון
 של צה"ל שזה סדר גודל דומה של כח, העליונות של צה"ל התבטאה באדם שמאחורי
 הפלדה.
 
 במלחמת יום הכיפורים, נתוני הפתיחה היו שונים לחלוטין:
 חצי האי סיני היה בידינו, השליטה במיצרי טירן הייתה בידינו, לאור מה שהתרחש
 במלחמת ששת הימים, היה זה טבעי להאמין ואכן כך הייתה האמונה, בארץ ובעולם
 כי העליונות
 האוירית היא בידי ישראל, ללא עוררין, אלפי קרבות אויר מקומיים עם
 הסוריים, אשר ניסו להפתיע את חיל האויר הישראלי בכל דבר, מטוסים חדישים
 סודיים מצויידים בטכנולוגיות מתקדמות אשר לא היו ידועות במערב כולל בארה"ב,
טכנולוגיות אשר סופקו להם ביד רחבה ע"י בריה"מ, לא הצליחו בשום קרב כזה,
 הובסו קשות גם בקרבות שניסו בהם כח אדם ברמה גבוהה יותר, מדריכים רוסיים,
 כל הקרבות האלה הסתיימו בנצחון ישראלי מוחץ ולכן אף אחד לא העלה על דעתו
 אפילו, אפשרות שבה חיל האויר הישראלי ינוטרל לחלוטין.
 בודאי שלא אפשרות שהשריון הישראלי ינוטרל, אפשרויות שאכן קרו במלחמת יום
 הכיפורים ואכן, את מלחמת יום הכיפורים, ניצחו, למעשה, הצנחנים, עד כמה שזה
 מוזר, ואפילו כח קטן מאד יחסית של צנחנים, אבל כח עיקש מאד, אשר היווה, ללא כל
 צל של ספק, את בכף שהכריע את המערכה כולה.בודאי שהניצחון לא היה מושג
 בסופו של דבר ללא לחימתם העיקשת וההרואית  של השריון וחיל האויר, אך ללא צל
 של ספק, ללא קרבות הצנחנים בחזית הדרומית, לא הייתה קיימת היום מדינת ישראל
 והעם הזה היה מובל כצאן לטבח והפעם, מן הסתם, באופן סופי.
 הפעם, בניגוד למה שהתרחש במלחמת ששת הימים,
 חצי האי סיני היה בידינו, השליטה במיצרי טירן הייתה בידינו, הייתה אמונה שהעליונות
 האוירית ושל שיריון בידינו, מערך הכוחות והיקף הכוחות, היה שונה לחלוטין.
 המצרים ישבו בצד השני של התעלה בשטח אשר מן התעלה לכיוון קהיר.
 הם היו מחופרים ומבוצרים היטב, לקח של אלפי תקיפות מוצלחות של חיל האויר שלנו
 ופשיטות של כוחות קומנדו ושריון שלנו.
 מכיוון שלא היה כל סיכוי בהסתערות של כוחות שלנו אל הצד השני של התעלה,
 שם ישבו, מבוצרות היטב שלוש ארמיות מצריות, כח גדול פי שלוש מהכח שהיה
 ברשות צה"ל, עליונות אוירית מוחלטת שלהם שהושגה ע"י הקמת זרוע נ"מ, נגד
 מטוסים שלהם שכלל כמויות דמיוניות של טילי קרקע אויר מכל הסוגים, לטווח קצר,
 לטווח בינוני ולטווח ארוך, כמויות דמיוניות של ארטילריה, כמויות דמיוניות של קני
 תותחי הרעשה, טילי קרקע קרקע מסוג פרוג סובייטים וכמויות דמיוניות של קטיושות
 מכל הסוגים והגדלים וכמובן מרגמות , נ"טים וכל דבר אפשרי.
 כל אלה לא איפשרו מתקפת מנע של צה"ל אל מעבר לתעלה ולכן הוקם קו בר לב
 בצורה שהוקם, קו קדמי של מעוזים, מאויישים המינימום חיילים המיועדים בעיקר
 לתצפית והתרעה, קו שני של תעוזים, שהיה מיעוד לשמש בסיס לכוחות המשמידים
 של צה"ל ובין שני הקווים הללו, שטח שנקרא שטח הריגה, שבו היו אמורים כוחותינו
 להשמיד את הכוחות המצריים שהתכוונו לפלוש אל מעבר לתעלה לכיוון של מדינת
 ישראל.
 המצרים מצידם הודיעו השכם והערב מידי יום ביומו כי אכן, היום זו ההתקפה
 האמיתית, היו מסתערים לכיוון קו המעוזים, הופכים את צה"ל כולו לדרוך ומוכן ופשוט
 שוברים הצידה ומסיימים את תנועתם כתמרון.
 כך שלא היה ניתן לצפות מראש התקפת אמת עד שזו לא מתרחשת בפועל.
  ביום הכיפורים לא רק שהם הפתיעו ופתאום פלשו אלא הפתיעו בכמויות הדמיוניות
 ובכך ששברו כל קוד מוסרי שהיה מקובל עד אז במלחמות, לא זכורה בהיסטורה
 דוגמא של ניצול מועד דתי כמו יום כיפור בו מרבית הלוחמים הישראלים מתפללים
 בבית הכנסת וגם לא זכור בודאי בתקופה האחרונה מצב של אי כיבוד אמנת ז'נבה,
 אשר מבטיחה אי פגיעה בשבויים מכל צד והחלפת שבויים בתום הקרבות.
 וכאשר המדובר במלחמת דתות, יחסי הכוחות הם: מעל מיליארד מוסלמים מול
 שתים עשר מליון יהודים סך הכל,בעולם כולו, מתוכם פחות משלושה מליון בישראל
 אז.

 
בעין הסערה
 

לעצור נחשול סונאמי עם כפית

 
סיפורו האישי של ירון קייזר
 
מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143
 
הסיפור שעדיין לא סופר
 
 אני מדבר על אות הגבורה, על פי עדויות לוחמי גדוד 890 צנחנים, הם לא ידעו מול מה הם עומדים, אני ידעתי כן, אני ועוד איש צוות שתחת פיקודי, התקדמתי בנונשלנטיות מוחלטת כזאת, כאילו אני בבסיס בתל נוף, אל מול עין הסערה, אל מול נחשול של 3 ארמיות, ח"א שלהם, זרוע נ"מ אדירה שלהם וארטילריה ככל שלהם לאורך כל האופק, כאשר מאחורי, מפקדת חטיבה כולה, 3 חטיבות שריון שחוקות עד עפר מקרבות הבלימה, חטיבה 35 ומסופח דני מט שמתארגן על איזה כח שלא עולה בגודלו על חטיבת חי"ר, הנחתתי כוחות, ומטוסים בכל מיני גדלים, אשר הגעתי לנ.צ. שלהם תחת אש פראית, איפוא שהודיעו לי שמתחשק להם לנחות, הגעתי לשם, לא שאלתי שאלות, קיבלתי מטלות, תנחית מטוס קל עם קודקוד בכיר מאד שם, הלכתי לשם, מה איכפת להם מה אני צריך לעבור כדי להגיע לשם, פעם אחת ראיתי פתאום בחושך טנקים נדלקים בטרוף, טרח, טרח, טרח, אחד אחרי השני, הייתי בג'יפ שלי, ג'יפ סיור עם עוד איש צוות שלי, אמרנו לעצמינו, מה פה קורה פה? סוף העולם? מה זה החרטא הזה קיבנימאט ומה לכל הרוחות אנחנו עושים כאן בין כל כך הרבה טנקים האלה שיורים אחד על השני כאילו אין מחר, לקחתי צ'אנס, התקרבתי לאחד הטנקים השלמים, אני רואה את מפקד הטנק מסמן לי בתנועת ידים, פסיכי, עוף מפה והראנה לי עם היד לאיזה כיוון להתחפף, זה הציל את החיים שלי, פגשתי אותו אחרי המלחמה, כאשר למדתי בטכניון בחיפה, הוא איבד את היד הזאת, אבל הוא לא לקח את זה קשה, הוא סבור שחיים של שני לוחמים אמיצים שווה יותר מהשווי של היד שלו עצמו.
בחווה הסינית התקרבתי רגלית ככל האפשר לדיויזיה המצרית המחופרת ומבוצרת היטב, חילצתי פצועים כמו משוגע, כמה שיכולתי, וזה לא עניין של מה בכך, זה לרוץ כמה קילומטרים טובים בחולות עם פצוע עליך שכואב לו באמת ואתה מלא דם שלו עליך יותר מהקצב באטליז.
בקיצור הגעתי למרחק חמש מאות שש מאות מטר ממ"מ החוד ומכח המסייעת של 890 המוכה פצועים, לא יכולתי להתקרב יותר, מכיוון שהיה נראה לי אז כאילו חצי הצבא המצרי התחיל לפתוח עלי באש, ים של אש יעילה מנק"ל, ים של סאגרים עם הרעש האופייני שלהם, ישבתי לי בשקט, מאחורי הדיונה, דיונה לא גבוהה במיוחד אבל מספק כדי לא לחטוף, הוצאתי מהכיס של הדגמ"ח מחברת מצרית שמצאתי זרוקה באיזה מקום, וכתבתי לי יומן, להעביר זמן, שאולי הם ירגעו איכשהוא או שאני אמצא איזה חור לעבור בו, הבני זונות האלה, כנראה קראו את המחשבות שלי והמטירו עלי, באופן אישי, אש יעילה כאילו אין להם מחר, נראה לי שהם לא האמינו שאני עד כדי כך פסיכי שבאתי לבד, עם עוד איזה איש צוות שלי בחוד ומכשיר קשר על התדר האוגדתי, אולי הם חשבו שאני חוד של מינימום 3 ארמיות מילואים ישראליות שבאו להם פתאום, עכשיו שאני חושב על זה, תפסנו להם בשבי כמה קציני תצפית קדמיים קודם לכן ואולי הם היו עיוורים מבחינת מודיעין שלהם, לא יודע מה היה להם, אני יודע בודאות, שאם הם היו קולטים מהי התמונה לאשורה, הם היו מתחילים להשפך עלינו כמו הנחשולי ענק האלה מסוג סונאמי בסרטים הדמיוניים בהוליווד, רשמית, הייתי מעדיף לקבל סונאמי כזה על הראש מלקבל נהירה של 3 ארמיות מצויידות הייטב עם רצח בעינים, מה שלוש ארמיות, הדביזיה ה16- לבד מספיק, מה דביזיה, חטיבה מספיק, מה חטיבה, גדוד, פלוגה, מחלקה, תחשוב על זה, אתה יושב מאחורי איזה דיונה עלובה, מופיעים לך מעל הראש, שתי מטר מעל הראש 11 לוחמים מצרים, עם קלצ'ניקוב ורימונים, אתה שתי מטר מתחתיהם, מה אתה עושה? אומר להם חבר'ה, רוצים לשמוע בדיחה? מישהוא רוצה מסטיק? אות גבורה חביבי, אות גבורה, לא פחות מזה, גם בשבילי בשביל האגו, למה מה קיבלנו שם מליוני דולר? משכורת מחורבנת של סדיר, לפחות שיהיה כבוד, והכי חשוב, ללוחמים של הדורות הבאים, שילמדו, תעשה מה שאתה צריך לעשות, תשאיר את הדאגות לזקנות, אצלי המלים דאגה או פחד לא היו במילון בכלל.

 
 

       
1 2 3 4

 

 לילה, השעה 21:30, ג'יפ סיור בודד ובו שני לוחמים, קצין ורב סמל, הקצין, ירון קייזר, מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143 ואיש צוות נעים על ציר עכביש החסום לתנועת כוחות צה"ל עקב שליטה מצרית על הציר, במלים יותר אזרחיות, שטח אוייב, לכיוון נקודת ציון, עכביש 55, מסביב מבליחים מתוך האפילה הבהובי ירי מכל הכיוונים, הגיפ נע ללא אורות, מזהה את נקודת הציון ונעצר, שני הלוחמים מאחת המובחרות שביחידות הצנחנים וצה"ל כולו, יורדים מהג'יפ, בודקים את כיוון הרוח באמצעות זרזיף של חול מדברי, אותו מזרזפים לכיוון חולות המדבר, שולפים מן הג'יפ ארבעה פנסי נפט מהבהבים שנקראים גוזניקים בעגה הצבאית, מניחים אותם על הרצפה בצורת טרפז ענק, הפנסים עדיין מכובים, עלטה מסביב ורק רעמי היריות, קולות שריקות הכדורים והשריקות המסולסלות האופייניות לטילי הסאגר נשמעות, איש הצוות יוצר קשר עם מסוק החוד הענק מסוג יסעור אשר נע בגובה נמוך לכיוון נקודת המפגש, ממש כדקה לפני המפגש, מדליק איש הצוות את ארבעת הפנסים המהבהבים, הקצין, ירון קייזר מתייצב לפנים, ידיו מונפות אל על, מסוק הענק מסוג "יסעור" מגיח מן האפילה ומתחיל להנמיך, ענני חול ענקיים מתערבלים כתוצאה מעוצמת הרוטורים של המסוק, הקצין ואיש הצוות עוטים משקפי אבק ומגנים על פתחי הנשימה, האף והפה באמצעות מטפחות המיועדות לקיבוע שברי עצמות בידים, המטפחות הנקשרות בסגנון המערב הפרוע מאפשרות את התפקוד בכל מערבולות החול והאבק, המסוק הראשון יוצר מגע עם האדמה, הפתח האחורי נפתח לאט, יוצר מגע עם חולות המדבר, ומבטן המסוק יוצא פקח העמסה של המסוק , מקבל אישור ממפקד כח מרא"ה, ירון קייזר מסמן בתנועות ידים אל בטן המסוק ומתוך בטן המסוק מתחילים להגיח הלוחמים, לוחמי חטיבתת הצנחנים 35 של צה"ל, גדוד 890, אל שטח ההערכות ממנו יצאו עוד זמן קצר אל אחד הקרבות המשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל, הקרב בחווה הסינית.
כמה סמלי הדבר, שהקצין הישראלי הראשון שמגיח מן העלטה בין שלל היריות וההבזקים שמסביב הוא דווקא קייזר, בן יחיד, בן לאב ניצול שואה ונכה צה"ל, קצין מצטיין אשר רפול האגדי הביאו לצנחנים באופן אישי ובדיעבד הסתבר שטוב מאד שכך.
 גדוד 890 של הצנחנים, נע רגלית לכיוון מתחם הדיביזיה ה- 16 יוצר מגע ומתחלים חילופי אש כבדים מאד, עם נפגעים רבים לשני הצדדים, כח מרא"ה בתוספת מסופחים בפיקוד קייזר, רץ , מוציא נפגעים על הידיים ומביא אותם לתאג"ד בעכביש 55 ומשם, לאחר שהם מקבלים טיפול חירום, דואג להטיסם לבתי חולים בארץ.
קודם לכן, חטיבת שריון 14 בפיקודו של אמנון רשף, חותכת את הדיביזיה ה - 16 מאחורה מדרום לצפון מצד מערב, המצרים סופגים אבידות כבדות, מפקד הדביזיה המצרית לוקה בהתקף לב ומת.
כל זה מאפשר לכח הצליחה בפיקודו של דני מט לחצות את התעלה על ציר עכביש שנפתח ולבצע את המהפך.
בדיעבד ברור כי ללא פעולות חטיבת שריון 14 וגדוד צנחנים 890 לא הייתה צליחה.
על הקרבות האלה אמר רב אלוף חיים בר לב: "גורל עם ישראל מוטל על כתפיכם.

 בשלב הקודם נקלע קייזר ואיש צוות בדרך למשימה עם ג'יפ סיור, אל קרבות חטיבת שריון 16 בדיביזיה המצרית ה- 16, קרבות שריון בשריון קשים מאד וכמעט מאבד את חייו.
ובשלב תקיפת גדוד הצנחנים 890 את מתחם הדביזיה המצרית ה - 16 מצד שני, נקלע קייזר לאש כבדה ביותר, במרחק כמה מאות מטר מגבעת הפצועים בנסיון לחלצם וכמעט מאבד את חייו גם שם.

 לאחר כל זה, מדלג קייזר וכח מרא"ה לכוחות הצליחה, צולח את התעלה ומגיע לנקודה הצפונית ביותר שהגיעו כוחות צה"ל באפריקה, עד לציר חבית 36.
לא לפני שנקלע להרעשה מצרית כבדה מאד על מוצב לקקן, לפני הצליחה, וכמעט מאבד את חייו גם שם.
 
 השלב הראשון בקרבות בחווה הסינית, היה אותו מתחם אשר סומן במפות הצה"ליות כמתחם "אמיר", אותו מתחם
בו התמקמו הכוחות המצריים אשר הצליחו לחדור אל מעבר לתעלה, לכבוש את המוצבים הישראלים אשר עמדו
 בדרכם ולהתמקם על שטח לא קטן אשר היוו מבחינתם ראש גשר.
 השטח הוכז כאסור לתנועה לחיילי צה"ל, אותו שטח שהיה קודם לכן בשליטת צה"ל ועכשיו נכבש בידי המצרים
במאסות אדירות של כח אדם, ארטילריה ושליטה אוירית מצרית.
צה"ל הגיע לארבע הערכות חשובות ונכונות:
1. במצב הנוכחי קיימת סכנה קיומית מוחשית ומיידית להמשך קיומה של מדינת ישראל.
2 . לא ניתן לבצע מהפך ללא חדירת כוחות צה"ל לצד השני של התעלה.
3. המקום היחידי בו ניתן לחדור עם כוחות קטנים מאד יחסית כפי שהיו ברשותינו הוא בתפר בין הארמיות
    המצריות.
4. פעולת צליחה כזאת לא יכולה להתבצע ללא הטרדת המצרים במתחם אמיר הוא איזור החווה הסינית.
 
 חטיבת שריון 14 של אוגדה 143 חתכה קשות בדיוויזיה המצרית ה - 16 הממוקמת במתחם אמיר הוא אזור
 החווה הסינית, מאחורה, בציר לכסיקון, לכיוון צפון, יום קודם לכן, ועשתה במצרים שפטים.
 קייזר, מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143 היה שם, על ג'יפ סיור עם עוד איש צוות ובדק פיסית את ציר עכביש
 לכל אורכו.
 למחרת הוחלט להטריד את המצרים במתחם אמיר מצד מזרח כדי להעסיק אותם שלא יצפנו לסיקול הצליחה.
 המודיעין שהיה לקייזר דיבר על חטיבה מצרית אחת מחופרת ומבוצרת היטב פלוס כל 15 מטר נ"ט(נשק נגד טנקים).
 המשימה להנחית כח זהה בגודלו למשימה שנראתה אז כמשימת התאבדות, לבוא מצד מזרח בקרבות שמן הסתם
ימשכו עד הבקר ומעבר לכך הופכות אותנו לחשופים לחלוטין למטרות דמות ממש של רקע השמש העולה.
 היה ברור לנו שהסיכוי שנחזור בחיים ממבצע כזה, קלוש ביותר, בתדרוך ללוחמיו, אומר קייזר:
 "רבותי, אנחנו הולכים לעלות על יעד שברור לנו שלא כולם יחזרו הבייתה אם בכלל, מי שיצליח לחזור, שיתן ד"ש
 בבית, בהצלחה.".
 בשלב הראשון יוצא קייזר ואיש צוות מטסה על גבי ג'יפ סיור בודד, בסביבות בשעה 21:00 כדי לבדוק את הציר
 על מנת להנחית את הצנחנים במסוקי ענק מסוג יסעור.
 קייזר סורק את ציר עכביש, שובר בנקודת ציון עכביש 55 קרוב ככל האפשר למתחם אמיר, ומגיע למסקנה,
 לא ניתן להנחית קרוב מידי למתחם אמיר, במקרה כזה, יושמדו כח מרא"ה והמסוקים על הגייסות ביחד.
 לכן, יש לנחות בעכביש 55 ולנוע ברגל בחולות המדבר.
 בחצות התחילה הנחיתה בעכביש 55, בדיעבד התברר שהכח המצרי היה הרבה יותר גדול, פי חמש יוצר גדול,
 והכח הישראלי היה הרבה יותר קטן, לא חטיבה 35 כולה, חלקה לא הורשה להגיע לאזור בכלל בגלל שליטה אוירית
 מצרי, רק חלק מגדוד צנחנים 890
 כשלוש מאות צנחנים אשר הונחתו ע"י קייזר וכח מרא"ה של אוגדה 143 שהיה תחת פיקודו.
 החלה לחימה עיקשת ועקובה מדם.
המשימה בוצעה בהצלחה עם הרבה קשיים והרבה הרוגים ופצועים.
 

מכתבו של לוחם גדוד 890 שלחם בחווה הסינית לקייזר

 
ירון
קראתי את מה שהיה לך
 
 משגע,
 
ואללה, אתה המלך גבר רציני, אני סתם חייל מהגדוד,
אבל אתה גיבור החווה הסינית
 
ועכשיו יש וויכוח
מי היה יותר גיבור
מ"מ החוד, חזי, שרץ קדימה וכל הגדוד יודע שהגיע לעמדות המצריות וראה מלמעלה, מה שאנו ראינו מלמטה 
אחד מהחבר'ה הראה לי איפה הגיע חזי ואת היריות והעשן שהיה פותח כדי שהמצרים לא יבואו לדוג אותו
כמה פעמים הוא הוריד ארטיליריה "אש על כוחותינו" ואללה בעיניים שלי ראיתי , פלוגת מצרית מדלגת לעבר העמדה שלו, ואני שומע אותו בקשר
"מעיל כאן קדקד 1 "אש על כוחותינו, סוף"
20 שניות אחר כך, מהשמיים יורדת ארטיליריה, כוס אמו כל המצרים בורחים
ואני חשבתי גם חזי מת בארטיליריה שלו, משוגע התימני הזה
ואני שומע אותו בקשר "מעיל כאן קדקד "יותר 400 , אש" 200 ימינה, אזימוט ...  אש"
ככה כל היום
אם הייתי יכול הייתי עושה ממנו רמטכ"ל.

אז ואללה יש בעייה
מי יקבל עיטור גבוה יותר ודרגה גבוהה יותר
 
או אתה שהיית למטה וכתבת מאחורי הדיונה יומן ועוד במחברת מצרית
 
וואלה, בעיה, אחי
מי מכם יקבל עיטור ודרגה יותר גבוהה
 

  
חזי דחבש            ירון קייזר

 

מכתבו של חזי דחבש לטנקיסטים     011104

 שלום לטנקסיטים
 אני יכול לספר, שהטנקים של אהוד ברק ביום ה- 17/10/73 , אותם בודדים שהגיעו עד אליי, פתחו באש תופת על הכוח שלי , משום שחשבו שאנו מצרים.

האש הייתה נוראית וטנק אחד עסק בצידוד התותח ישירות אלינו.

מהון להון, לאחר תקלה העברתי לתד"ר חירום חי"ר חש"ן , אשר היה ידוע כרשת "מוסקיטו".

אני מצהיר בזה בשבועה, כי הטנקיסיטים חדלו את האש מיידית . הוספתי ואמרתי להם האוייב 30 קדימה, אז הפנו את האש לעמדות האוייב . התחילו לירות לשם שינוי על המצרים ובדיווק אז נפגע הטנק של אשר טל (הטנקיסט) אשר הצטרף אליי ויתר צוותו נסעו ברברס עד לתעלת ההשקייה.

מסקנה: יש בהחלט האזנה לרשת מוסקיטו לפחות על פי נסיוני גם בהתשה ברמת הגולן השתמשתי ברשת זו על מנת לכוון את הטנקיסיטים לאוייב.
חזי

 

                    

 

 

תגובת ירון קייזר למכתבו של חזי דחבש לטנקיסטים     011104

 חזי היקר,
 קראתי בעניין רב את דבריך המעניינים על העמידה במבחן המציאות של רשת מוסקיטו.
ומצאתי לנכון לפרסם אותו ככתבו וכלשונו באתר שלי מכיוון שנראה לי שמה שכתבת שם חשוב מאד.
אגב, דבריך אלה מראים על קור רוח, נחישות, ופעולה מאד נכונה של קצין, שלך, וזה בהחלט סותר את הסרט של ניר טויב, כאילו כל הקרבות האלה היו פרש ומחדלים.
זה גם סותר את הטענות המשונות כאילו הופקרו לוחמים, ברגע שרשת מוסקיטו יודע עליך, כח מרא"ה יודע עליך, מג"ד 890 יודע עליך, מח"ט 890 יודע עליך שתי סוללות תמ"ת 155 יודעות עליך, אז גם חמ"ל פיקוד דרום ומטכ"ל יודעים עליך וכמו שטענתי מהתחלה, א. ידעו עליכם, ב. ניסו לעשות כל מיני פעולות, ג. מה שלא מצא חן בעיניך זה הרבה מעל מג"ד 890 ומח"ט 890  סך הכל נחת עליהם מלמעלה, הופעלו אוגדתית במסגרת הפיקוד באישור המטכ"ל ואף למעלה מזה, אבל מעניין כאשר מדובר בעיטורים, פתאום אף אחד לא יודע כלום.
אוהב אותך הרבה,
ירון קייזר
 

 קטע ממכתבו של ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין לעמיקם צור

 
 המלחמה הוכיחה אמנם שהמצרים יודעים להלחם בהגנה אבל היא גם הוכיחה שהם מאבדים את שיווי משקלם אחרי כשלון. זה מה שקרה איתם בחווה הסינית שאותה הם נטשו בלילה שבין 18 ל-19 באוקטובר. אם היינו תוקפים אותם ב - 10 באוקטובר מכיוון לקקן וכישוף, ונוחלים הצלחה ניתן להניח, עם כל ההסתיגויות שבכל היפותזה, שהמצרים היו מכניסים לסיני מוקדם יותר את דיוויזית עתודת הטנקים שלהם כדי לבלום את ההתקפה ואז היינו תופסים כמה ארנבות במכה אחת: א. משתלטים על החווה הסינית (אמיר ומיסורי), ב. מחסלים את דיוויזית העתודה המשוריינת; ג. צולחים בקלות יתר את התעלה ד. מכריעים את המלחמה.
 

מתוך מכתבו של ד"ר אורי מילשטיין לעמיקם צור, 7 אוקטובר 2004  , שעה: 09:24

 

הארה של ירון קייזר על דבריו של ההסטוריון ד"ר אורי מילשטיין

 עובדתית זה נכון שהמצרים איבדו את שיווי משקלם כתוצאה מהקרב על החווה הסינית, אך, לדעתי, יש להזהר
 מלקחת את העובדה הזאת כמובן מאליו ולקח לעתיד מכיוון שמי נותן לידינו שבכל קרב עתידי או קרב אחר
 בעבר יצוץ בצה"ל מין חזי דחבש כזה, מטורף במובן החיובי, שדורש אש ארטילריה צה"לית על עצמו כדי לשבור
 את המצרים? יש לציין שהד"ר מילשטיין אמנם סייג את דבריו והדגיש בצורה מקצועית מאד את הסתייגויות
 ההיפותיזה בעיקרון ולכן חשוב להבין, שהיו כמה מטורפים במובן החיובי של הדבר בצד הצה"לי, אשר, בראיה
 הרחבה, לא הייתי בונה על כך שהם יצוצו בכל מקרה דומה, להיפך, כאיש הדרכה ותיק, אשר ניסה במשך שנים
 ללוחמים את הטירוף החיובי הזה, אתר כושר האילתור הפנטסטי הזה תחת מצבים של לחץ ואימה שלא ניתן לתאר
 אותם, כלומד לקחים צה"לי, לא הייתי בונה עליהם כמובן מאליו ובודאי לא כנוסחה קבועה וברורה מראש.
  אינני יודע אפילו עם חזי דחבש עצמו, או אני, למשל, היינו מסוגלים לחזור שנית על מה שעשינו, אני מודה לאל,
  על שלא הועמדנו באותו מבחן בשנית ויתכן מאד שהיינו עומדים במבחן דומה עוד אלף פעמים, אבל, זאת
 בדיוק אחת מהנקודות שחשבתי עליהן, גם כאשר הייתי מאחורי הדיונה והיה נדמה לי שחצי לבא מצרי החליט
 לפתוח עלי באש ועד עצם היום הזה, מהו סף השבירה של האנשים החזקים נפשית וגופנית בצורה פנומינאלית
 שהרי יש מושג כזה, "עייפות מתכות", שלב שבו, אפילו המתכת נשברת, במקרים הקיצוניים הללו, סף השבירה
 רחוק בצורה שקשה לדמיין, אבל זה לא עניין שניתן להכניס לתבנית ולומר, ככה זה בכל המקרים,
 לגבי חזי, נראה לי, שהוא קיבל מין אפטר שוק, כאילו באותו רגע, הדחיק הכל לטובת המטרה, אבל אחר כך,
 כבר 31 שנה שהוא מבין באמת מה הוא עשה וזה בניגוד להגיון של כל בנאדם.
  הנשק האישי שלי, ירון קייזר, הוא ההומור והגישה ההומוריסטית, לאחרונה אני בקשר טלפוני די קרוב עם חזי
  ושלשום בלילה, בדיוק 31 שנה לפעילות שלנו שם, הצלחתי להצחיק אותו, והוא אמר לי ש 31 שנה הוא לא צחק
  בלילה הזה, אלא היה שקוע בתוגה עמוקה.
 דוגמא לסוג חוש ההומור התראפי הזה, אדם רגיל, יקבל אש תופת כזאת, יגיד לעצמו, מה אני מטורף, מה אני
עושה פה בכלל, או שיכנס לאיבוד עשתונות כללי, או שיעשה דברים שהוא לא האמין שהוא מסוגל לעשות
 בכלל,
 קייזר, במצב הזה, שואל את עצמו, חצי צבא מצרי החליט לפתוח עלי באש? מעניין איפוא החצי השני עכשיו
  ולמה הם מתעצלים....:) ואתם יודעים מה? גם אלה וגם אלה, כולם על הזין שלי...:) ועושה את מה שצריך לעשות
 ואת מה שניתן לעשות וגם הרבה הרבה מעבר לזה, כדברי הזיבול הקלישאתי הצה"לי הידוע:" אין אי אפשר,
 אי אפשר זה כמו לא יכול והלא יכול זה הבן דוד של הלא רוצה...".
 לא הייתי בונה על קלישאה כזאת שעבדה פעם אחת אצל מעטים על מבנה אישיות מיוחד כדפוס קבוע שניתן
 לבנות עליו שיופיע כל הזמן, זאת בדיוק הסיבה שמעטים מאד ראויים לאות הגבורה ומי שלא לא הייתי ממהר
 לצלוב אותו, ואינני מעודד כאן בינוניות ומטה, אני דורש כמפקד מצויינות ונותן דוגמא אישית, אבל מי שמצויין
 ולא פנומן, זה גם יפה מאד, חשוב להאיר את הנקודה, שאני סבור, שבחווה הסינית, מצויין זה לא היה מספיק
  ואפילו לא מעולה מאד, כאן כבר היה דרוש מעשה פנומני ברמת נס ומזל שנמצא כזה, אין להקיש מכך שתמיד
  יופיע ואין להקיש מכך שלא, חשבתי שכדאי לשים לב לנקודה הזאת.
 

הד"ר אורי מילשטיין מגיב:

 
 ירון
 מדוע "המעשה הפנומני ברמתה נס", כדבריך, של חזי דחבש לא קיבל שום עיטור, ואילו אנשים שברחו משדה הקרב והפקירו לוחמים קבלו עיטורים? האם אין זה מלמד שמשהו רקוב בממלכת צה"ל?!
 
 

ירון קייזר משיב:

 אורי היקר,
 אני באופן אישי, לא נתקלתי ולא שמעתי על לוחמי צה"ל שברחו משדה הקרב והפקירו כביכול חיילים,
 בפעם הראשונה ששמעתי טענות כאלה הייתה לאחר 31 שנה בסרטו של ניר טויב החווה הסינית רשומון ואחר כך
  בפורום שלכם ובדר אלקטרוני מאנשים בפורום שלכם.
 ההתרשמות שלי, והיא אובייקטיבית לחלוטין, שלא קרה כדבר הזה, מה שכן קרה, לפי איך שזה נראה לי זה
  זה שמ"מ חוד 890 מדווח שקיבל משימה שאינני מבין את לשון ההוראה, הבנתי שהמג"ד רצה שהוא יצור מגע
 עם שולי הדיביזיה ה - 16 זה תואם את מה שאני ידעתי ההבדל הוא שאני ידעתי שהוא הולך לפעולת
 הטעיה\הסחה, הוא מדווח שנשלח להער ציידי טנקים.
 אורי היקר, יש עובדה שתומכת בזוית הראיה שלי, אני לא שמעתי על אף לוחם צה"ל שנתקל בציידי טנקים
 בצד המזרחי של התעלה, אני כן שמעתי ובשפע על ציידי טנקים בצד המערבי של התעלה, שם נתקלו בהם
 בשפע ומשימתם הייתה לנסות ולבלום את כח הצליחה בצד השני של התעלה.
 כך או כך, הכח נע באותו כיוון על פי שתי זויות הראיה, נתקל, והשיג את התוצאות המעולות לפי זוית הראיה שלי
 ונשאר מתוסכל לפי זויות הראיה של מ"פ החוד שכן, הוא לא זיהה את המטרות שלשמן שהוא נשלח, קרי ציידי
 מצא את עצמו בלוע הארי, נלחם כדי לשרוד, אכן מזוית הראיה שלו, עובדתית, שלחו אותו למטרה שלא הייתה
 קיימת ומזל שלא הייתה לו אפשרות לאות שהוא, למעשה יושב, בעין הסערה, גובל בדויזיה מאוגרנת, מחופרת
 ומבוצרת היטב, כל 15 נ"ט כאשר כל הדביזיה הזאת היא למעשה רק קצה הקרחון ולא רק של הארמיה שלה
 שאם כל אלה היו נשפכים עליו, מה הוא יכל לעשות, אני עצמי הייתי במרחק מאות מטרים ממנו, וכפי שכתבתי
 לא דיביזיה ולא חטיבה ולא פלוגה, מספיק שהייתה מחלקה צצה לי הראש הדיונה מעלי, אחד עשרה חברה
 מה יכולתי כבר לעשות להם? לשאול, חבר'ה, רוצים לשמוע בדיחה? מישהוא רוצה מסטיק?
 תבין, המ"מ היה תקוע שם במלחמת השרדות 18 שעות, בשעה ה 17 מופיעה מעליו פלוגה,מה הוא יכול לעשות?
 אבל עכשיו ברור מה הוא עשה כדי שלא ידוגו אותו, השליך רימוני עשן וירה כמו משוגע, ביקש וקיבל אש על
 כוחותינו וקיבל 2 סוללות תומ"ת 155 מ"מ, מי שלא מבין מה זה, אז לצורך ההמחשה של העוצמה, אם  נקח
 לדוגמא בניין רב קומות, טנק יכול להוריד קומה, תומ"ת 155 מ"מ מסוגל לגלח את כל הבניין, הבחור ביקש
 על עצמו, בינו לבין המצרים,מנקודת הראות שלישניהם מטורפים במובן החיובי של המילה, גם מ"מ החוד וגם
 מפקדי הסוללות, מספיק מעט רוח שתשחק בפגזים והיו מגלחים את המ"מ מעל פני האדמה, מן הסתם הבינו כולם
 שעבורו זה לא משחק, זה עניין של לחיות או לחדול, מן הסתם, כאשר חשבתי שחצי צבא מצרי החליט לפתוח
 עלי באש, הצטרפו הקונצרט של מ"מ החוד ושל שתי סוללות התותחים אשר שימשו לו כרתק לרעש הכללי
 וכולם ביחד עשו כל כך הרבה רעש שנשמע כאילו יש חפלה בגהינום, אולי כפי שאני חשבתי שחצי צבא מצרי
 החליט לפתוח עלי באש, סברו מפקדי הדוויזיה ה - 16 שחצי צבא ישראלי החליט לפתוח עליהם באש וזה מה
 שעשה עליהם רושם, אגב, זה כל הרעיון שבדבר הזה שנקרא רתק.
 דיווחו של מ"מ החוד על שתי סוללות תמ"ת 155 מ"מ ואישור קצין אג"מ חטיבה 35 לדיווח הזה כבר שולל את
 הטענה כאילו הופקר הכח, לגבי הטענה מדוע לא הגיע כח חילוץ גדודי, התשובה היא פשוטה, מאותה סיבה שכח
 מרא"ה של אוגדה 143 לא הצליח להגיע ומאותה סיבה שמ"מ החוד לא דילג לאחור, פשוט לא היה מצב, אש
 צפופה מידי ויעילה מידי.
 עצם המצאות כח מרא"ה אוגדתי בסמיכות עם מטלה להוציא אותם החוצה גם כן סותר את טענה ההפקרה.
 שים לב לעובדה, שבסרט, כאשר מפקד אוגדה 162 התחיל להגיד משהו על הטעיה, לא נתנו לו לדבר והשתלטו
 על  נושא השיחה בצורה מאד לא נבונה, אני, הייתי נותן לו לדבר.
  לגבי עיטורים, היו מחדלים שלישותיים, אני גם לא קיבלתי קיצור פז"ם כמו כולם, אבל בכל גוף ציבורי גדול
  מתגלים ליקויים לכן יש מבקר מערכת, אין גוף בגודל הזה בארץ  שמבוקר כפי שצה"ל מבוקר, לצה"ל יש כל מיני
  סוגים של ביקורות אשר לא זה המקום לפרטם וכולם מוצאים ליקויים כל הזמן, ככה זה במערכות גדולות מאד.
  וזו הצעתי לתיקון עיוותים אפשריים:
 

בדק בית בנושא העיטורים

 מדוע לא לתקן את אשר ניתן לתיקון ולעשות על ידי כך צדק היסטורי?

 
  לוחמים רבים, שהיו ראויים לכך, לא קיבלו צל"ש, אות גבורה ו\ או קידום בדרגה, הסיבה לכך היתה כי כל אלה
  דורשים, על פי הנוהלים בצה"ל, המלצת מפקד, לוחמים אשר מפקדיהם נהרגו או נפגעו קשה, פשוט קופחו,
  עדיין לא מאוחר, ניתן להקים ועדה מיוחדת לתיקון העוול ההיסטורי ולפיצוי לוחמים על הנזק שנגרם להם
  ולמשפחותיהם כתוצאה מכך.
 

עורכי דין\ עורכות דין, גופים מוסדיים, ציבוריים או פרטיים המעוניינים לסייע בנושא
 קליק לשלוח דאר אלקטרוני או להתקשר 03-9227798 057-5-858285

 

הד"ר אורי מילשטיין מספר:

למלחמת יום הכיפורים הגעתי כהיסטוריון של הצנחנים. בקרבות, יחד עם מילוי תפקידי כהיסטוריון צבאי, שימשתי גם חובש. קרב החווה הסינית שלי התחיל ביום ג', 16 באוקטובר, כשרופא חטיבה 35 החליט להוציא אותי מן החוליה הרפואית של ד"ר אפרים סנה, שיצאה לחווה הסינית, והטיל עלי, למרות כל מחאותי, לארגן ציוד רפואי כבד ולהתקדם איתו ברכב אחרי הכוח היוצא לקרב.
ב - 17 באוקטובר עם שחר הגענו עם הציוד לבית חולים שדה ב"עכביש 52" על מפת הקוד "סיריוס", שהיה מוכה בהפגזה ארטילרית ובקטיושות. ביומני כתבתי: "כאן עתה מלחמה. אנחנו שני קילומטרים מן הקווים המצריים. כל הזמן מגיעים לפה הרבה הרוגים ועשרות פצועים. מפנים אותם מסוקי ענק, אמבולנסים צבאיים וכלי רכב אזרחיים שהוכשרו לכך. רופאים וחובשים עסוקים בתעשיית הצלה. רעש עצום של טנקים, נגמ"שים וג'יפים הזורמים מערבה. בין הפצועים פגשתי את ד"ר משה ברנט שמסר לי פרטים ראשונים על הקרב".
 
 

מכתבו של קייזר לחברים:

חברים יקרים,
אתר הטיוטה של קייזרנט דוט קום עודכן הרבה, כל הממצאים שלכם מתיישבים עם מה שאומר קייזר כמו כפפה,
אולי זה לא ימצא חן בעיני כמה ממכם, אלה המתעקשים להתייחס אל קרב גדוד 890 במנותק מהראיה הכוללת של כל המערכה, אבל זאת עובדה, העובדות מתאימות, תוצאות הקרב גובלות בבנס וראויות להיות מועלות על נס, אי סדר שהשתרר בשטח עקב העובדות האובייקטיביות והאילוצים הרבים, מן הראוי שלא היה מתשרר, ויש בהחלט להסיק כל מסקנה מועילה אך היה בהחלט סביר ביחס למצב בשטח, מ"מ החוד חזי דחבש, לדוגמא, נלחם כארי, ולא חשוב למה, לא חשוב מה סבר שימצא שם, חשוב מה התוצאה הסופית, הדביזיה ה- 16 המצרית ממוטטת, המצרים, עסוקים בזה, דני מט עובר והשאר זה כבר היסטוריה, ללא ספק ללא שהתרחש המהפך לא היינו קיימים כיום כמדינה, חלון ההזדמנויות למהפך היה צר מאד, והחלטות מפקד אוגדה 143 נראות לי מעולות, אף אחד עדיין לא הראה אפשרות פעולה אחרת, ואינני מדבר על חוסר זה או אחר ברמת הגדוד, גם אני פעלתי תחת חוסרים ואלוצים קשים ביותר, אבל אני פעלתי ממש על פי הקלישאה, זה מה שצה"ל נותן ועם זה צריך לנצח את המלחמה, ועל פי התפיסה המקורית שלי האומרת: איפוא כתוב שהכל חייב לפעול כהלכה?".נהפוך הוא, אני מציע לספקנים לקרוא בעיון את חוקי מרפי, וגם אילו היה מישהוא מראה אופציה אחרת מה שלא הייתה, זו הייתה חכמה קטנה מאד לאחר מעשה, זאת דעתי, עד כאן כפי שנראה לי כרגע,
תגובות עינייניות יתקבלו בברכה, תזכרו, אני סך הכל מנסה לשפוך אור כדי להבהיר את הלא ברור מאליו או שאינו מובן מאליו בצורה האובייקטיבית והישרה ביותר שניתן להעלות על הדעת, אני מתמקד בעובדות בלבד, ללא פרשנויות וביקורות מיותרות..
www.kaisernet.com/ch-si
אגב, עד עתה, על כל עובדה שהציגו לי כדי לסתור את התמונה שהצטיירה בעיני, רק חיזקו ושיפרו אותה ואני מודה לכל הספקנים על כך.
ירון קייזר
 
 

סיפורי צנחנים מהקרב בחווה הסינית

סיפורו המדהים של גורי

מתוך עדותו של גורי

ובו אנו לומדים איך גורי עצמו נפצע אנושות ואיך מיילס וכחלון נפלו

אזהרה: העדות כוללת תאורים קשים מאד, הקריאה באחריות הקורא

 
 סיפר גורי: "בבוקר יום רביעי 17 באוקטובר שכבתי ליד מילס כשהשמש החלה לעלות. שמעתי את סגן מפקד הפלוגה, בר-חמא, צועק: 'מי שיכול לדלג לאחור - שידלג אחורה במהירות'. היינו כמה מהלוחמים שלא דילגנו. שכבנו מאחורי דיונה, וראינו טנקים נכנסים פנימה. קרב שריון בשריון התרחש במרחק מטר ממני. טנק שלנו הגיע עד אל המצרים, ומטווח קצר הם פגעו בו. אחד הטנקים שנכנסו לאזור חטף טיל סאגר. מילס ואני ירינו על המצרים, כשבינתיים הצוות קפץ מהטנק הפגוע. אחרי כמה דקות הטנק התפוצץ. כתוצאה מההתפוצצות נפגעו כמה לוחמים, ביניהם אני. נפצעו גם מילס ומשה כחלון, שכמוני נפגע בבטן. למילס נקטעה הרגל. אותם הכרתי, והיו שם פצועים נוספים שלא הכרתי.
"נסינו להצטופף אחד ליד השני. שמתי את הראש על גווייה של אחד החיילים, לא יודע מיהו, כדי שאוכל לראות את המצרים. שכבתי על הגב כשהראש לכיוון האויב. חובש הצליח להגיע אלינו. אמרתי לו: 'גש למילס כי הוא בלי רגל'. שלמה מילס היה בהכרה, דיברנו כמה משפטים. הוא אמר: 'גורי, אתה רואה את הרגל שמה? זו הרגל שלי'. תוך כדי טיפול החובש התרומם מעל הדיונה, קיבל כדור ונפל מת.
"בשעה עשר, שלוש שעות אחרי פקודת הנסיגה, מילס כנראה כבר לא היה בחיים. לא שמו לו חוסם עורקים והוא דימם למוות. הבטן שלי היתה פתוחה והמעיים שלי בחוץ. הורדתי את החולצה וקשרתי את הבטן עם השרוולים. מים לא היו, כי המימיות התבקעו מההדף. היה יום חם, דיברתי עם כחלון מעט כדי לשמור על ערנות. דיברנו על הקטנוע שלו. הוא אמר: 'גורי, אם נצא בחיים, אתן לך את הקטנוע הזה'. כבר אז הייתי מת לנסוע בקטנוע. בזמן הזה הוצאתי נייר ועט מהחולצה שכרוכה עלי, וכתבתי כמה מלים להורים שלי. הייתי בטוח שמהמקום הזה אני לא יוצא בחיים. כתבתי שאני מצטער על מה שעשיתי להם: הלכתי בערב יום כיפור לחבר שלי בכפר הנוער בן-שמן, ולהורים הודעתי שנשארתי בבסיס. רק כשראיתי משאיות הבנתי שיש מלחמה והגעתי בטרמפים לבית-ליד.
"הזמן עבר עד אחר הצהריים. היה חם מאוד, והייתי בשמש. המצרים המשיכו מדי פעם לטפטף תחמושת. בסביבות שלוש-ארבע ראיתי נגמ"ש נכנס לתוך אזור החווה. מגיע בצד ימין למרחק כמה עשרות מטרים ממני, ואחרי כמה דקות יוצא.
"אני מתעלף וחוזר להכרה. ניסיתי לדבר עם כחלון וקראתי לו כמה פעמים. הוא נשאר בחיים עד אחרי הצהריים ואז מת מפצעיו. קרה גם דבר ששינה את צורת החשיבה שלי: אחד החיילים ששכב לידי קם פתאום והלך אחורה לכיוון כוח השריון, מרחק כחמש מאות מטרים (המדובר במאיר לוי – א"מ). ראיתי אותו הולך, מוכה הלם. אני זוכר שראיתי שמהמחפורת יצאו אנשים, רצו אליו, תפסו ומשכו אותו. החלטתי שאם הוא הגיע לשם, גם אני אגיע. התחלתי לזוז קצת, וקשרתי את החולצה חזק. לקחתי שני חוטרים של רובי עוזי ביד, עזבתי את הנשק, שכבתי על הצד, תקעתי חוטר עמוק בחול וניסיתי לדחוף את עצמי, כשהחוטר משמש לי כעוגן. עשיתי עוד תנועות כאלה. באותו הזמן כחלון מת".
ממשיך גורי. "שניהם היו בפלוגת סיור שהיתה מורכבת חלקה מצנחנים וחלקה מסיירי שריון, והיו להם נגמ"שים. יקי הגיע עם הכוח לשולי החווה. הם לא היו מיועדים להיכנס פנימה. בסביבות שלוש אחר הצהריים יקי הוציא כוח קטן בפיקודו, שהיה מורכב משלושה לוחמים וחובש, לכיוון החווה דרך תעלת ההשקיה. הוא ראה משהו זז והבין שמישהו חי (הוא ראה את מאיר לוי). יקי נתן הוראה לנגמ"ש שלו לפרוק כל דבר מיותר ולהתכונן לתנועה עם חמישה לוחמים בלבד.
הוא ניסה להגיע בפעם הראשונה לאזור המשוער שבו נראתה התנועה. הנגמ"ש נכנס ללא כל חיפוי, ולאחר שהגיע לטנק השרוף והיה משוכנע "שיש בסביבתו רק מתים", הוא נסע חזרה לנקודת המוצא, מתרחק ממני. בפעם השנייה נדמה לי שהוא כבר קיבל סיוע ארטילרי. הנגמ"ש ניסה להיכנס לאותו כיוון, המצרים פתחו באש חזקה והוא נאלץ לתקן לאחור. ייאוש אחז בי. אבל יקי, שהוא גיבור אמיתי ובעל עיטור גבורה מקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, לא ויתר. הוא עלה על הנגמ"ש ואמר ללוחמים: אני אכוון אתכם איך להגיע, אני יודע בדיוק היכן הוא. הם היססו, לא היה להם ביטחון, אך הוא משכנע אותם להיכנס שוב. הם נכנסו פעם שלישית בסיוע ארטילריה. יקי הכווין אותם במדויק מקצה התעלה. עם סיוע ארטילרי הם הגיעו עד אלי, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים. פתאום ראיתי דלת של נגמ"ש נפתחת, מאחורה ירדו ארבעה לוחמים, תפסו אותי בידיים ורגליים וזרקו אותי לנגמ"ש. הנגמ"ש התחיל לנוע ואני צעקתי: בעדינות!
"תוך כדי נסיעה חובש מכניס לי עירוי. לקחו אותי לאיזה רופא שאמר שהסיכוי שאחיה הוא אחד למיליון. הוא שאל: בשביל זה סיכנו חיים, בשביל המת הזה? ואני שומע ומתפלץ. העלו אותי על מסוק והטיסו לרפידים. ברפידים אמרו שאין סיכוי לטפל שם וצריך לשלוח אותי לבית חולים. העלו אותי למטוס ערבה והגעתי לבילינסון. שאלו לאיפה אתה רוצה? הציעו כמה בתי חולים, ביקשתי בילינסון. במרבית הטיסה לא הייתי בהכרה. נכנסתי לניתוח בבית החולים. חלק מהמעיים והקיבה הלכו, גם הטחול, היו לי קרעים בכבד, חורים בסרעפת ובריאות ורסיסים בחלקי הגוף.
 
 31 שנה אחרי, קייזר מדבר עם גורי על הקטע הזה, קייזר, קצין הצנחנים, מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143
 אשר בין היתר איפשר מן הקרקע את פינוי של גורי במסוק, אומר לגורי, עצם העובדה שהחזקת מעמד ככה, זה
 כל הכבוד, זה צל"ש  בפני עצמו, וגורי עונה, עזוב מה צל"ש, איזה צל"ש לא עשיתי כלום, סך הכל רציתי לחזור
 הבייתה בשלום, והוא מתכוון לזה, הוא לא אמר את זה כקלישאה מחוייכת אלא התכוון לכל מילה בשיא הרצינות,
 עזוב מה צל"ש, איזה צל"ש לא עשיתי כלום, סך הכל רציתי לחזור הבייתה בשלום....
 זה מה שכל אלה שקיבלו עיטורים טענו, אומר לו קייזר, לשיפוטכם.
 
 

עוד סיפור שעדיין לא סופר

 

האלוף הרב שלמה גורן הנשק הסודי של צה"ל

ירון קייזר 151073 ,כל הזכויות שמורות  ©

 
 
                       
 
 
 אני מודה לאל ששרדתי ונשארתי בחיים עד עצם היום הזה כדי לספר על כך, זה סיפור חשוב מאד.
 הרב הראשי לצה"ל נשא דרגת אלוף, ומשקלו, לדעתי הייתה כמפקד אוגדה נוספת לפחות ואני אינני אדם דתי.
 בימים הראשונים של שיא המהומה ומבולקה של קרבות הבלימה, המצב היה קשה ביותר.
 זה לא סוד גדול שהופתענו, המצרים נשפכו לתוך שטח ההריגה שבין קו המעוזים לקו התעוזים בכמויות דמיוניות,
 אלפי לוחמים מצריים אחוזי תזזית הסתערו בשאגות רמות קדימה, לא מעניין אותם כלום והתנגשו בשלוש
 חטיבות השריון שלנו, המצב היה כזה, הלוחם המצרי הראשון נשא דגל, ורץ איתו כמו מטורף קדימה,
 עד שנפגע באש כוחותינו, נפגע, נעץ את הדגל בחול ומיד זה שמאחריו תפס את הדגל והתחיל לרוץ קדימה
  היו מהם כמויות דמיוניות, מאוחר יותר, גילינו אצלהם בחגור גלולות מרץ אצל כל לוחם מצרי.
  המחזה היה מזויע, שריון שלנו, טנקים נכנסו בהם, טנק יורה את כל הפגזים בבטן על חי"ר והם לא נגמרים
 כל הזמן נשפכים עוד כמו בסיוט, טנק גומר את כל הפגזים על חי"ר מסתער, נגמרים לו הפגזים, יורה בהם בנק"ל
 מפקד מחוץ לצריח יורה בהם בנשק האישי שלו כמו מטורף, מחסל מהם הרבה והם ממשיכים להשפך,
 נגמרת לצוות הטנק התחמושת של הנשק האישי, מתחילים לדרוס לוחמים מצריים בשרשרת, ככה עד אשר
 נגמר להם הדלק, נגמר להם הדלק, יורדים מהטנק, הולכים ברגל, במדבר, בין כל המצרים האלה,
 חותכים לסדנא, משאירים את המצרים לטיפולם של טנקים אחרים, מגיעים לסדנא, לוקחים טנק שמיש וחוזרים
 לאותו התרגיל ממש, לעיתים, עכבו אותם בסדנא איזה שעה עד שישמישו להם טנק אז הם היו באים אלינו
  לכח מרא"ה כדי לשתות איזה כוס קפה, להרביץ איזה תירס מקופסה ממנות קרב, ככה לנוח קצת, עד שיכנסו
  שנית, היה אחד, מפקד טנק, נראה מה זה ילד, ילד זה לא מילה, כזה היה בא עם הסרבל הזה של הטנקיסטים
 ועם נעלים שחורות, מיד מזהים אותו שהוא מפקד טנק על פי המראה, ארבע פעמים חזר אלינו המטורף הזה
 ולא עם צוות מלא, הוא גם חיפש אנשי צוות פנויים שאיבדו את יתר הצוות שלהם לספח אותם אליו, פעם בא עם
 לוחמים, פעם בא עם אחד, בפעם הרביעית בא לבד, מלא רסיסים נעוצים בגגב שלו ומכתימים את הסרבל שלו
 בדם, תלך לתאג"ד אמרתי לו, שיחבשו אותך, קצת, שיוציאו לך קצת רסיסים, אתה תחטוף זיהום, חתיכת מופרע,
 אתה תמות מאבדן דם ומזיהום לא מהמצרים, עזוב, אמר לי, קטן עלי, התאג"ד שיטפל בפצועים הקשים,
 אצלי זה שום דבר, זה סובל דיוחי, שום דבר לא יקרה לי, מצא שם שני משוטטים, זיהה אותם לפי הסרבלים שהם
 שריון, דיבר איתם, ראה שהם עם עוד אחד יכולים להיות צוות, תפס אותם המטורף וחזר בחזרה לאותה תופת.
 בפעם החמישית כבר לא ראיתי אותו.... עד עכשיו מעניין אותי אם הוא נשאר בחיים או לא.
 למה אני מספר לכם את כל זה, באותו זמן, המוארל לא היה גבוה במיוחד, אפשר להגיד נמוך מאד, היינו מאד
 מודאגים, סך הכל, עד תל אביב, לא היו יותר כוחות, אני זוכר, היה יום שני, אני חושב, הייתה המתקפה הגדולה
 שלהם, אני רואה את הטנקים שלנו מטסה, רואים אותם כמו נקודות שחורות ממרחק בחול הצהוב הגדול,
 פתאום, התחילה ההרעשה הארטילרית הגדולה שלהם וזה סימן רע למביני דבר, צה"ל היה מתקיף קודם חיל
 האויר אחר כך שריון, הם קודם ארטילריה ואחר כך חי"ר בכמויות, חי"ר מצוייד בטילי סאגר, טילים אנטי טנקים
 שעשו שפטים בטנקים שלנו.
 בקיצור אתה רואה הרעשה ארטילרית כבדה, פטריות של עשן על כל קו האופק מתקדמות, אתה יודע שזה לא
 מסתיים בזה, אחריהם רצים כמויות דמיוניות של לוחמי חי"ר מצריים, אתה רואה את הפטריות של הארטילריה
 שלהם מכסות את הנקודות השחורות שזה הטנקים שלנו ואומר לעצמך, זה הסוף, מסתכל אחורה, עד תל אביב,
 אין יותר כח, יעברו אותנו, הם בתל אביב, מחשבות רעות מאד רצות לך בראש.
 פתאום אתה שומע שופר, שופר של בית כנסת, מה כוס אמו עושה פה שופר מזויין בכל הבלאגן הזה, אתה
 ואתה רואה את אחד המחזות ההזויים שראית בחיים שלך, ג'יפ סיור, עליו הרב הראשי, האלוף הרב שלמה גורן
 עם בגדי עבודה, דרגות אלוף, כובע מצחיה של קצינים, עוטה טלית, ביד אחת נשק אישי וביד השניה ארבעת
 המינים, של סוכות, לולב, ערבה ואלה, עומד במושב הקדמי של הג'יפ עזוז וגבורה כמו הפסל של האריה
 בתל חי, לא מפחד מכלום, לא ממטוס אוייב לא מטילי פרוג, אלה טילי קרקע קרקע גדולים שהמצרים הרביצו
 אתה רואה אותם בשמים כמו כוכבים גדולים מתקדמים לאט לכיוון שלך וביום לפי שובל העשן, היו מגיעים
 מעל הראש שלך, מכבים מנוע ואז אין לך לאיפוא לברוח, זה מדבר, תרוץ ימינה, אולי הרוח תיקח אותו לשם,
 תרוץ שמאלה, אולי הרוח תקח אותו לשם, היית יושב מתחת לרולטה אם תחיה או תמות, אני שמתי זין עליהם
 כדברי הפתגם:" גיבור מת פעם אחת, הפחדן מת אלף פעמים", אבל אני לא הייתי דוגמא, אני מטורף, אבל היו
 לוחמי מילואים, נשואים, בעלי משפחות, שלא לקחו את זה טוב כמוני, אתם רואים, בכמה עשרות שניות האלה
 מהשניה שהטילים האלה כיבו מנוע מעל הראש שלך עד שהם מכים את הקרקע, כמה עשרות שניות, אתה רואה
 את אנשי המילואים לא רגועים, נלחצים מאד, אתה רואה אותם מחזיקים את הנשק אהישי שלהם בכח רב
 ומתכוננים למשהוא מאד מאד לא נעים ופתאם בווום גדול, ירד כמה עשרות מטרים לידינו, משאיר מכתש גדול
 ומפוייח בפנים אתה רואה חברה שלנו הרוגים וגם מחוץ לבור, הרבה פצועים וצעקות וקריאות חובש חובש.
 העליונות האוירית הייתה שלהם, מטוסים שלהם ירדו עלינו מפה לשם וזה ממש לא נעים במיוחד שאין לך איפוא
 לברוח, גם סקיהוקים שלנו שחטפו טיל , מה טיל, טילי נ"מ מצריים חלק כמעט נפלו עלינו מאלה שלא התפוצצו
 באויר, בכל הבלאגן הזה, עומד לכם הרב הראשי של צה"ל בג'יפ סיור, עזוז וגבורה, אני מדגיש עומד, בלי שום
 בעיות, לא עושה חשבון לכלום, עושה לנו סימן להתקרב אליו, באנו אנחנו ועוד כמה מכל מיני יחידות,
 והוא מתנהג כאילו שהוא בבית כנסת, כאילו שכל זה לא קשור אילו בכלל ולא מעניינו, בקור רוח מדהים,
 ובבטחון עצמי של מצביא, לוקח ביד את המכשיר קשר, מבקש שישימו אותו על הרשת האוגדתית פתוח, לכל
 הכוחות הלוחמים בשטח, ומתחיל בכל גדול, בלי נוהלי קשר ובלי בטיח, כאן הרב הצבאי הראשי שלכם, שימו לב,
 בעוד אנחנו עומדים המומים, הרביץ בכל הרשתות על פתוח, קדיש על הנופלים שנפלו עד כה, והוא לא מסתפק
 בכך, הוא דורש אמן, ולא רק דרש אמן, קיבל אמן מכל מכשירי הקשר באמצע הקרב, לא מצא חן בעיניו האמן
 הזה, דרש אמן חזק, בקול גדול, שישמעו אותו בשמים ושישמעו המצרים ויקבלו חיל ורעדה, הביא שמונה מאות
 פסוקים מהתורה, למה אנחנו ננצח והאוייב ינגף כלשונו ואמרו אמן, צועקקים לו אמן, עושה לנו לא שמעתי טוב,
 מה אמרתם? צעקנו לו אמן של אריות שיהיה מבסוט למה ידענו שהוא לא יעזוב אותנו, הביא ברכות ברשת
 האוגדתית על ארבעת המינים במהירות רבה, דרש אמן, ואתה שומע אמן ברשת ומחוצה לה מכל הכיוונים,
 לאן אתה הולך רבי עם הג'יפ הזה שאלנו מתוך סקרנות, לקהיר ענה ללא היסוס והראה לנו בידו את הכיוון הנכון.
 עשה לנו, שמע ישראל, עשה לנו גם אם אלך בגיא צלמוות השם עימי ולא ארא רע, באותו זמן זה נראה לי נכון
 טבעי והגיוני, ובכן, זה לא מובן מאליו, תראה לי עוד רב שיעשה דבר כזה, אני הייתי נותן לו צל"ש לפחות אפילו
 אות הגבורה, אגב, הוא סימן ללוחם צנחנים שהיה ליד ההגה של הג'יפ סיור להתניע ולנסוע היישר אל תוך
 התופת, זיהיתי שהלוחם צנחן לפי הנעלים האדומות שנעל.
 אחרי איזה שלושת רבעי שעה הם חזרו, שאלתי את הלוחם הזה, מה קרה? עזוב אותי ממנו, הוא יותר מידי משוגע
 להיות איתו ביחד זה מוות בטוח, לא מעניין אותו כלום.
 הרב גורן לא התרגש ממנו, זה כלום הוא הסביר בנימה מתנצלת, עבר עליו הרבה, שינוח קצת שיאסוף כח,
 מישהוא אחר מתנדב להסיע אותי, מיד התנדבתי, אמרתי לעצמי, אולי אני אצליח להכניס אותו למקום שיבהל
 קצת וירגע, אבל בדיוק הטלה עלינו מטלה דחופה ולא התפנתי אליו, הורתי לצוות שלי לארח אותו, לעשות לו כוס
 קפה, לתת לו משהוא לאכול שינוח קצת, הוא חילק לעולנו ספר תהילים קטן וטרח לכתוב לכמה שיותר הקדשה
 אישית בכתב ידו, יהודי יוצא מגדר הרגיל היהודי הזה, לדעתי השפעתו החיובית על הכוחות הלוחמים הייתה
 מדהימה, אני יכול להעיד שעלי השפיע מאד, לפני שהוא הופיע נלחמתי לבד, אחרי, זה כבר סיפור אחר, אתם
 מבינים, השם אדוני צבאות באופן אישי עלי, מסוכך עלי ואני, גם אם אלך בגיא צלמוות, השם עימי ולא ארע רע,
 חברים וחברות, קוראים יקרים, אני נחשב אדם קשוח מאד, אשר במצבים הקשים ביותר לא מוציא הגה מפיו
 ולא דמעה, אני מזיל דמעה עכשיו לזכרו של הרב הקדוש האלוף שלמה גורן, מצדיע לו כלוחם וכמפקד ובוכה
 עליו ממש, חסרונו כואב לי ואני סבור שיש לעטרו באות הגבורה, מטוב מאוחר מאשר אף פעם, חייבים את
 את זה, זה צדק היסטורי ודוגמא לדורות הבאים.
 

 

דוגמא, מופת, דבקות במטרה וגבורה

 למרות היותו בן יחיד, בן לאב נכה צה"ל וניצול שואה, דרש וקיבל קייזר לעמוד בראש חוד החנית של צה"ל
  במקום המסוכן ביותר שאפשר להיות , מפקד כח מרא"ה, אוגדה 143, קרבות הבלימה, הקרב בחווה הסינית,
  הפריצה אל מעבר לתעלה, ואחר כך חרמון, וקצין בחטיבה 80, צנחנים, מזרעת בית ג'אן 25 ק"מ מדמשק.
  מנחית כוחות, מחלץ כוחות, תחת אש כבדה ביותר, נלחם בכמויות דמיוניות של כוחות מצריים, בגדיו ספוגים
  בדם חבריו, נותן קייזר דוגמא ומופת ללוחמים חבריו ולדורות הבאים מפגין יעילות, מקצועיות, קור רוח, דבקות
   במטרה וגבורה בדרגה הגבוהה ביותר שניתן להתנהג בגבורה.
    ירון קייזר השלים 27 שנות שרות בצה"ל כולל שרות סדיר, קבע ומילואים בינהם, נוסף לאמור לעיל, שרות
   מבצעי בשייטת, בקורס טיס, בעזה, ברפיח, בג'יבליה, שכם, ג'נין, רמאללה, לבנון, נבטיה ועוד.
 

מה הסיבה שקייזר דרש וקיבל להתייצב בראש חוד החנית?

  מכיוון שקייזר בתפקידו האחרון לפני המלחמה עסק בהדרכה, טען כי יאבד עמדת מדריך בעיני הטירונים,
 הלוחמים והמפקדים אותם הוא מדריך, אם לא ישתתף בקרבות, עד כדי כך, שבכל פעם שידרוש מהם, כמדריך, 
 לעשות משהוא קשה, יטיחו בפניו את הטענה, שכאשר אנחנו נלחמנו, אתה ישבת בשק"ם בתל נוף, ולא עשית
 כלום, ומה שווה כל השרוך הדרכה והכובע האדום, שעליך, אם בשעת מבחן של ממש, שעה שבה  כל מה שאתה
 מדריך אותנו עומד במבחן המציאות האכזרית, אתה יושב בשק"ם וממתין שנחזור כדי לקרוע לנו סתם את התחת,
 בשביל תאוריות יפות שהצבא בודק אותן על התחת שלנו.
 וחשוב להבין שאני הקצין שקרע להם את התחת הכי הרבה.
 בשביל קצין הדרכה, בעיקרון, לא להשתתף בקרב, זה פשוט לאבד עמדת מדריך, לאבד עמדת מפקד, ובודאי
 החשוב ביותר, זה לאבד את האפשרות, לראות, בתנאי קרב, האם מה שאתה מדריך, כל התאוריות שאתה מוכר,
 שמתבססות על נסיון צה"ל המצטבר בעבר, עומדות במבחן של היום, ולא סתם במבחן, אלא אותו מבחן שאתה
 אמור להכין את הלוחמים אליו, המבחן של מחר בתרחיש האפוקליפטי ביותר שניתן להעלות על הדעת.
 לכן, קייזר, חיפש כל הזמן חוד והצטיינות, דברים כמו "אנטבה", כמו "אביב נעורים", בתקופה ההיא היו הרבה
 מאד מבצעים מדהימים, וממש בדרך מקרה, דוקא שני  אלה, לא הסתדר לו להצטרף, בכל מקרה, אף אחד לא
 ידע מראש שדווקא שני אלא יבלטו כל כך בדבר הזה שנקרא מורשת צה"ל.
 כך שקייזר מצידו לא  לחץ מי יודע מה, מכיוון, שפשוט לא ידענו מראש,  מה הולך להיות יותר מפורסם ויותר חשוב
  מבחינת מורשת קרב ומה לא, אבל לעומת זאת היה קייזר במקומות אחרים.
 אז חשוב להדגיש כי לאנשי ההדרכה, במערך הלוחם, שהם לוחמים ומפקדים בעצמם, יש מוטיבאציה גדולה מאד
 בנושא השתתפות פעילה, והשתתפות בהצטיינות בקרבות, לגבינו, כמפקדים וכמחנכים, העניין של לתת דוגמא
 ומופת לצעירים הוא עניין מרכזי מאד, והרבה יותר מזה, לגבינו, זה הענקת בטחון עצמי לחניך, בזמן אמת, לא
 באימון, כאשר החניך יודע, שאותו אחד שלימד אותו, נמצא בסביבה בשבילו, אם זקוקים לו, מבצע את אשר צריך
 לבצע, קדימה, לפניו, בצורה הרבה יותר מנוסה ובטוחה, כדוגמא וכמופת, כהדגמה בזמן אמת.
 לכן אני מודה מקרב לב, למפקד חטיבה 35, אל"מ עוזי יאירי הי"ד, מפקד מרא"ה  סא"ל בן דוד, בנדה, ןלמפקד
 מחלקת מסוקים, כספי, על האמון שנתנו בי, ועל שאיפשרו לי, להיות מפקד כח מרא"ה של אוגדה 143, בקרבות
 הבלימה, במלחמת יום הכיפורים, בקרב בחווה הסינית ובפריצה אל מעבר לתעלה,לראות כל סוג של קרב שיכול 
 להיות, ולקב"ה,שיצאתי חי מכל הבלאגאן הזה, לספר על כך.
 

             

רפול  רפאל איתן         עוזי יאירי            ירון קייזר

תרומתו והשפעתו של רפול על קייזר כמפקד וכלוחם

 עובדה נוספת : מי שהביא את ירון קייזר לצנחנים היה רפול, בתקופה שרפול היה קצח"ר, הוא אישית דרש וקיבל
  את ההעברה של קייזר לצנחנים.
  קייזר ראה ברפול דוגמא ומופת והמשיך את דרכו, כאדם ישר מאד, אמיץ מאד המעמיד את טובת המדינה לפני
 טובתו האישית או טובת משפחתו ומפריד בין רגשות לעשיה, נגד בכיה בפומבי למשל, וכממשיך דרכו של רפול
 בנקודות האלה, הנחיל את הקויים האלה לפקודיו וכמובן את התפיסה שהנחיל רפול לצה"ל, המפקד שאומר:
 "אחרי!" ונותן דוגמא אישית לכולם.
  רקע דומה, רפול ילד תל עדשים וקייזר יליד עין גנים, רקע של מושבניקים , ותיקי הארץ, אידיאליסטים מאד,
 קשורים מאד לאדמה, דפוס של אנשים חזקים מאד פיסית ומנטלית, ישרים מאד ועקשנים מאד.
  ובעלי הומור דומה, בלי צל של חיוך על הפנים, רפול: ללל לאכול, לזיין, לחרבן, קייזר: כככ  כסף, כוסיות, כבש.
 

עובדות חדשות מעניינות

מן הסתם לא רפול, לא עו"ד אמסטר, לא קייזר ולא מומו לוצקי היו מודעים לעובדות האלו

מאת משה לרר  200205

תודה מיוחדת למר משה לרר על המידע

  מכיוון שהיה דרוש אישור ההורים בפני עו"ד כדי לאפשר לקייזר שהיה בן יחיד, בן לאב ניצול שואה ונכה צה"ל
לשרת ביחידה קרבית, הלכו קייזר לעו"ד האהוב והמוערך על ידם, עו"ד אמסטר, עו"ד אמסטר היה יהודי יקר,
וכשאשר שמע במה מדובר, עמדו דמעות בעיניו מהתרגשות וגאוה והוא סרב לקבל שכר טרחה על עבודתו זו.
 רפול, רפאל איתן, בתקופה ההיא, קצין צנחנים ראשי הביא את קייזר באופן אישי לצנחנים.
 מומו, שלמה לוצקי הכדורסלן, איש עין גנים, היה המורה לחינוך גופני שקייזר החליף בבי"ס סלומון בפתח תקוה
 מיד לאחר המלחמה.
 מה שמדהים הוא  שכולם פתח תקואים במקור, מומו לוצקי וקייזר מעין גנים,
שלושתם:  עו"ד אמסטר, רפול, רפאל איתן ומומו, שלמה לוצקי כולם פתח תקואים ותיקים !!!
כולם, במקור קשורים קשרי משפחה של רפאל אורלוב, שרחוב אורלוב בפתח תקוה על שמו, רפול אפילו נקרא על שמו.
 וארבעתם, למעשה, פתח תקואים במקור.
 מה שעוד מעניין הוא, שמלבד נקודות המפגש המעניינות והגורליות האלה, לא היה קשר בין כולם למרות
 שמומו לוצקי וקייזר גרים עדין בפתח תקוה מרחק הליכה בין הבתים שלהם, עו"ד אמסטר ורפול אינם עוד איתנו.
  דבר נוסף, גם קייזר וגם לוצקי ספורטאים בכירים.
 ממש כמו המלים בשיר:"אנחנו שנינו מאותו הכפר".
  רקע דומה, רפול ילד תל