היסטוריה צבאית 1973 מלחמת יום הכיפורים החזית הדרןמית קרב הצנחנים בחווה הסינית
נושא: עדותו של סמל בני כהן, פלוגה ב', גדוד 890 צנחנים,
הקרב בחווה הסינית, 16-17לאוקטובר 1973,
עשרים שנה
עוצר בתוכי את הזיכרונות מאותו לילה שטוף ירח בחולות העד של המדבר הצחיח
ממרחק לא רב נשמעים קולות הנפץ של הפגזים פצצות תאורה ונוטבים של ירי נ.מ
מכסה את השמים ואנחנו מתקדמים בדיונות החול של המדבר עם כל ציוד הלחימה על
גבנו הליכה קשה מאוד מפני שמלבד החול הטובעני היינו צריכים להתגבר גם על
הערוצים והתלמים שגרמו שרשראות הטנקים שעברו ולחמו שם יום או ימים לפנינו
כל אשר ידעתי על המלחמה עד אותו רגע זה מדווחים מהרדיו ולא היה לי ספק
בכוחו של צה"ל לנצח במלחמה. לא העלתי בדעתי או חשבתי לשניה על מחדלים או
כישלונות שלפני או תוך כדי לחימה.האמנתי בכוחו של צה"ל ועוד יותר בכוחם
ובאומץ ליבם של הלוחמים הצנחנים הנמצאים יחד איתי ומעל כל זאת האמונה בקב"ה
נזכרתי בברכת הכוהנים שאבי ברך אותי כמה דקות לפני שעזבתי את בית
הכנסת.התפילה והדרת הקודש הייתה בבית הכנסת באותו רגע.מרחק מאות קילומטרים
מהבית נזכרתי בכל זה וידעתי שיש מי ששומר עלי מלמעלה.לאחר כעשרה ימים
שהגדוד כמעט ולא נלחם נקראנו ב-16.10.73 מאטור לרפידים בבהילות. מרפידים
העלו אותנו על אוטובוסים לכיוון מערב (טסה)הנסיעה מאוד איטית היות וכל
הכביש היה עמוס משאיות תחמושת ועוד רכבים צבאים.לפנינו נסעו מ.צ וניסו
לפנות את הכביש.הרגשתי בפעם הראשונהשהמשימה שלנו חשובה מאוד תוך כדי נסיעה
הרהרתי בליבי מה יהיה אם מטוס מצרי יפציץ באותו זמן את השיירה.איזה הרס
והרג הוא עלול לגרום.אך בשל אמונתי דחקתי את המחשבות הרעות וחשבתי רק איך
נתגבר על הפקק הארוך הזה שכולם נמצאים בלי יכולת להגיב על כל תקיפה שתבוא
מהאויר.לאחר נסיעה של שעתים בערך האוטובוסים נעצרו וסגל הקצינים ירד
מהאוטובוסים.כששאר החיילים המכים והסמלים נשארים באוטובוס.שקט בתוך
האוטובוס כולם מכונסים בתוך עצמם אני מרגיש בתכונה אחרת אצלי ואצל החיילים
כאילו לפני צניחה ראשונה.רעש של חגורים וכלי נשק כולם מתארנים על הציוד
להיות מוכנים לפני פקודה ההרגשה שלי הנה זה מגיע שעת האמת כל
האימונים,המסעות וקריעת התחת שעברנו כולם מצתמצמים לרגע זה.האם פעל כמו
שלמדת כמו שמצפים ממך המפקדים והחיילים.הייתי בטוח
בעצמי שכך יהיה.לאחר 20 דקות כולם יוצאים מהאוטובוסים מסתדרים במאין שלשות
ויקי המ"פ שובר את השתיקה.כרגע נודע לנו שכוחות צנחנים בפיקודו של אריק
שרון חצה אמש את התעלה ותפס ראש גשר מצד השני של
התעלה.המשימה שהותלה עלינו היא לנוע לכיוון הפריצה לטהר את ציר עכביש טרטור
(אז הם לא אמרו לי כלום)היות ויש אנשי קומנדו וצידי טנקים שפזורים בשטח
ושולטים על הציר אנחנו נעים בפריסה נתקלים משמידים וממשיכים הלאה ובבוקר
חוברים לכוחות של אריק שרון.זה נשמע כפעולה קלאסית של צנחנים (התרגשות אחזה
בי שבבוקר אני אלחם כתף אל כתף עם אריק שרון מיסד הצנחנים)בדיקת ציוד
תחמושת מים דיסקיות כמו לפני כל יציאה לאימוני לילה.כל ציוד מיותר נשאר
מאחור.בכל אוטובוס נשאר שומר באוטובוס שלי נשאר
מעוזיה
סגל בגלל חבלה בראשו.נתתי לו את המעיל שלי שנקרא אז מעיל טייסים
ובקשתי שיחזיר לי אותו שנפגש ממערב לתעלה הוא הסתכל עלי וביקש שאשמור על
עצמי ושהוא מאוד היה רוצה להצטרף.נפרדנו לשלום הייתה איזו שהיא משמעות
בפרידה שלא ידענו אם ניפגש שוב.עלינו
על מסוקים לכיוון מערב.ונחתנו בעכביש 52
התחלנו את התנועה בפריסה.אחרי הליכה של כשעה נשמעות יריות
הכוח ממשיך להתקדם היריות נמשכות נותבים חולפים מעל ראשינו.ההרגשה שלי
הייתה שאני נמצא באימונים לפתע נשמע קולו של איציק המג"ד " לא לירות לא
לירות"ואחריו כל הכוח "זה גדוד צנחנים של צה"ל"בשאגות האש פסקה התקדמנו
לעבר מקור הירי ולעינינו נגלה גשר הגלילי ענק ועליו שומרים חילים חלק
יושבים עליו וחלק מסביבו.שהגענו שאלו אותנו החיילים (שמסתבר שהם היו הכוחות
שהיו אמורים להעביר את הגשר לכיוון התעלה בשביל שאר כוחותינו שיחצו איתו את
התעלה)"לאן אתם הולכים מטומטמים?!"האיזור כולו שורץ חילים מצרים ואף אחד לא
הודיע לנו שאתם אמורים לעבור פה אין לכם מה לעשות? ועוד בלי זחלמים נצלתי
את ההפוגה הקלה לשתית מים אחד מהחיילים נתן ל שוקולד והחל לי בהצלחה.תוך
כדי התנועה הספקתי עוד לשמוע אותם מדברים ביניהן איזה פסיכים הצנחנים האלה
מחפשים מלחמה בכוח.שאלוהים ישמור אותם.המשכנו להתקדם עוד כשעה ועדין אין
שמץ של חיל מצרי תוך כדי הליכה אני מדבר עם חזי המ"מ שהיה משמאלי (הייתי עם
מקלעון שהחלפתי במקום העוזי )ולכן הלחתי ככוח אש בראש המחלקה אליהו נעים
ז"ל שהיה סמל מחלקה מצד שמאל של חזי ועוד ררנטיסט מהפלוגה ומגיסט מפלוגה
רבתים בינתיים הפלוגה עברה לתנועה של שתים לפנים ואחד מאחור כשאיתן ז"ל
מאחור
נראה לי
משונה שאנו צועדים כמו בטיילת בלי להיתקל אחרי שעות של צעידה, וחויתי את
דעתי שהיות ויש לנו מכשיר לראיית לילה כדאי שמדי
פעם נעצור את הכח, ואחד מאיתנו- אני או חזי ירוץ קדימה להעיף מבט עם
האס.אל.אס ולראות מה קורה מלפנים היות והיו מדי פעם דיונות שלא איפשרו לנו
לראות למרחק 30-40 מטר מאיתנו, וכך היה. חזי היה מדי פעם רץ קדימה ומעיף
מבט וכך גם אני. בשלב כלשהו אמרתי לחזי שנדמה לי שראיתי משהו, אך הדבר נעלם.
תוך כדי דיבור שהיה כנראה בקול רם, או בגלל השקט של הלילה זה נשמע כך - יקי
צעק לעברנו להפסיק את הדיבורים, ואז אני מודיע לו שכנראה . ראיתי משהו. יקי
התקדם לעברנו לבדוק מה קורה בדיוק, ואז איתן מ"מ 2 מודיע שגם הוא ראה משהו
לפנינו אז יקי הודיע לו שיוריד את הכח. תוך כדי התקדמות אלינו לאחר כ2-3
דקות נשמע צרור יריות שלא זיהיתי בדיוק מאיפה הוא נורה, ופתאום נורה עוד
צרור ואחריו עוד אחד. הכוחות היו קרובים אחד לשני. וידאתי את מקור הירי
מלפנים ורצתי קדימה כ-10 מטרים ופתחתי באש, כמו כן שמעתי את כל הכוח מלפנים
ומאחור פותחים בירי, הירי מצד שני שהיה צרורות בודדים בהתחלה הפך לאש חזקה
מאוד מכל הכיוונים, קשה לתאר דבר כזה. תוך כדי ירי שמעת חייל "נפצעתי"
אוטומטית צעקתי חובש ורצתי לכיוונו כ5 מטרים מימיני , איתי הגיע חובש ועוד
כמה חיילים, מסתבר שכדור פילח את הקסדה ושרט את ראשו (פיני ברויני) באותו
רגע הרגשתי שזה איננו אימון אלא מלחמה, בכדי להרוג ולצאת חיים. תוך כדי ירי
אני שומע את יקי צועק 10 חיילים אליי - רצתי לכיוונו תוך כדי ירי ואז מעצור
במקלעון. ניסיתי לתפעל תוך כדי ריצה אך לא עזר כלום, ולאחר ריצה של כמה
מטרים מבלי ליצר אש נשכבתי במקום כדי להתגבר על התקלה, נשכבתי על הגב
ופצצות מרגמה וכדורים שורקים סביבי. ביקשתי מאלה שהיו ליידי לנסות להתחפר
כמה שאפשר וכך אני עצמי עשיתי, דחפתי עם הרגליים והראש את החול מתחתיי
ופירקתי את המיקלעון על הבטן , הוצאתי משחולת ומגלר, ניקיתי את המקלעון
והעברתי משחולת , הרכבתי חזרה שיקשקתי כמה פעמים, הכנסת מחסני ת התהפכתי על
הבטן דפקתי צרור לכיוון המצרים, הנשק פעם כמו שרציתי, כל אותו הזמן נורו
פגזי מרגמה שהתפוצצו סנטימטרים אחדים ממני, ואז במרחק של 50-80 מטר ראיתי
את העמדות של המצרים. תוך כדי ירי לעבר העמדות שמעתי במרח של כ-30 מטר ממני
מצד שמאל שיקי נפגע וקוראים לחובש. ראיתי את בנצי זוחל אליו ומודיע בקשר
שיקי פצוע ואחרי כמה דקות - שיקי נהרג, לאחר מכן שמענו ששאול מילר וגרדין
זאב נהרגו. זה היה בשבילי הלם, אם גרדין זאב ושאול מילר עברתי תקופה ארוכה
בתור חיילים בטירונות והיינו כמו משפחה, את יקי פגשתי כשמוניתי לגייס את
מחזור מאי 72 שהוא היה המ"פ, נקשרו ביננו יחסים מאוד טובים, הערכתי אותו
בתור חייל אמיץ, נזכרתי גם בגרדין זאב שהיה יחד איתי מכ צעיר במחזור מאי
וגייסנו יחד חיילים לפלוגה, היו לי כמה שניות, אולי דקות של הירהורים, כל
החיים עורים לפניך, פתאום אתה נזכר באנשים, חברים מורים שהכרת ואהבת שהכרת
כל חייך מהגן ועד לרגע ז, אך יותר מכל אתה חושב על המשפחה, ובעיקר על אמא.
מה היא תגיד, איך היא תגיב אם חס וחלילה יקרה אסון. אמא שלי מאוד אמיצה,
אשת חיל במלוא מובן המילה, ומה עם שאר אחי? אח אחד צנחן במילואים ואח אחר
צנחן בסדיר (החימוש של הצנחנים) מה קורה איתם? האם הם חושבים או מרגישים
כמוני? ושוב עולה המחשבה על אמא, מה עם אבא? איש צדיק ירא שמיים. על עצמי
לא חשבתי כלל, לא היה בליבי פחד, הייתה לי אמונה שלי לא יקרה כלום, בזכותם.
ובזכות ברכת הכהנים שבירך אותי אבי לפני שעזבתי את בית הכנסת לכיוון הגדוד
בבית ליד, הרגשתי יובש בפי ומחנק בגרוני, שלחתי יד לעבר המימיה, מסתבר
שהיתה עדיין מלאה, קודם השתמשתי במימיה של אחד החיילים האחרים, שתיתי כמה
לגימות בקמצנות, כאילו שצפיתי שהלילה עוד ארוך, ועליי לשמור על כל טיפה, לי
ולחברי שבטח יזדקקו למים לא פחות מאשר לכדורים, לפתע כאילו נוריתי מתוך לוע
של תותח, הרגשתי רענן חזק כמו אריה. כיוונתי את המקלעון לכיוון העמדות של
המצרים, פתאום ראיתי מעין טנק מרסס במלוא העוצמה את כוחותינו. לא התייחסתי
אליו והמשכתי לירות תוך כדי התקדמות. התחמושת החלה לאזור למרות שלקחתי איתי
כ-25 מחסניות. המקלעון ירה ללא דופי, הרגשתי טוב, שלי זה לא יקרה. תוך כדי
התקדמות הגעתי לשוחה של חזי דחבש, שם
היה פצוע
רז איל (כדור פגע לו ברימון זרחן) וכל גופו היה מעין זפת.
ניסיתי לטפל בו אך אמרו לי לא לגעת בו עד שהחובש יטפל בו. משםנפרדו דרכינו,
אני המשכתי בירי תוך כדי התקדמות ונתקלתי בקבוצה של חיילים בינהם יצחק נחום
(שעליו אספר בהמשך) שהיה מגיסט, עוד חיל שהיה מגיסט עוד מקלעוניסט ועוד
חייל נוסף. הצטרפתי אליהם עם המקלעון, וביקשתי מהם שינסו להתחפר כמה שיותר למטה
ונתתי להם הוראות של מי פותח באש כדי לווסת את התחמושת לפי פקודה. כך באמת
עשינו ואז החלו ליפול ליידנו ועלינו פגזי מרגמה, כדורי אש נעים לעברנו, ואש
רצחנית שנראתה כמו שולחן שגובה של 30- סנטימ' מהריצפה, לא הבנתי מה אלה
כדורי האש ופתום נשמע פיצוץ לידנו, מישהו נפגע- כנראה קשה. מישהו ניגש
לעברו ושמעתי מישהו צועק "כל הראש מלא דם, הוא מת" ביקשתי שיפנו אותו לאחור.
ביקשתי מאיציק נחום המגיסט להמשיך לירות לעבר המצרים ולא הייתה תגובה,
צעקתי שוב ואז שמעתי אותו אומר, נפגעתי, אני מת. אמרתי לו אתה לא מת, תחזיק
מעמד נוציא ואתך מכאן. ביקשתי משני החיילים הנותרים שהיו לידי לחלץ אותו
לאחור, ואני אשאר לרתק להם. לקחתי לידי את המג של איציק נחום ואת המיקלעון
של ההרוג, יחד עם המקלעון שלי וחיפיתי לעבר הכוחות המצריים. המחסניות של
המקלעון ניגמרו ועברתי למג. המשכתי לירות ירי מבוקר לעבר העמדות של המצרים.
השחר החל לעלות וראיתי את המצרים קופצים מעמדה לעמדה ושואגים בערבית. לא
הסתכלתי אחורה והמשכתי לירות בצור מבוקרת לכל הצדדים לכיוון המצרים שירו
עלי אש תופת. אך לאחר כשעה נגמרו לי גם ארגזי הפעולה של המג. איתי נשארו
בערך 10 מחסניות בחגור ובכיסים של המקלעון שלי. היתה לי מן תחושה שאני צריך
לזוז, עברתי שמאלה - היתה שם מן גומה שגרמה אחת הפצצות, התארגנתי שם
והמשכתי בירי, ליידי לא היה אף אחד, היה שקט ולא היו פקודות להסתערות.
לפנינו במעין חצי ירח מתחם מצרי מחופר שלא מפסיק לייצר אש שכולל פצצות
תאורה ומעין כדורי אש שהיו בדיעבד טילי סגרים, הדבר היחיד כמעט שנשמע בקרב
כוחותינו היה על חילוץ פצועים והרוגים, היתה שמועה שהמ"פ של אחת הפלוגות
בשם מרגל נהרג. ג'קי חכים קצין שהכרתי בתור חייל בפברואר 1 נהרג. הייתי
צריך להחליט אם לחזור לאחור ולעזור בחילוץ או או להמשיך לרתק כמה שאפשר את
הכוחות המצרים למקומם, כי ידעתי שברגע שלא יהיה רתק הם ישטפו אותנו ואז
עלול להיות יותר גרוע, אך גם לזה היה סוף, נגמרו לי הכדורים ולא היה טעם
שאשאר במקום. לקחתי איתי 3 מחסניות וזחלץי לאחור, הכדורים והפצצות לא
הפסיקו לשרוק ולהתפוצץ סביבי, תוך כדי זחילה לאחור נתקלתי בפצוע שוכב על
גבו, התקרבתי אליו וזיהיתי את איציק נחום שוכב בחצי הכרה ואז הזדהיתי בשמי
אמרת לו שאני בני כהן ושאני אוציא אותו מפה. איציק היה אדם גדול והיה קשה
מאוד לסחוב אותו בזחילה, באתי אליו ודיברתי איתו, הוא ענה לי עזוב אני גמור,
אני לא יודע מאיפה בא לי הכח למרות שהייתי די חזק. נתתי לו כמה לגימות
ולקחתי גם לעצמי כמה לגימות מהמימיה. ראיתי שפניו מלאים דם וחלק מכתפו
השמאלית קרועה לגמרי לכן החלטתי לגרור אותו מהרגלים. סחבתי אותו כ-30-40
מטר וכוחותי אזלו. ניקיתי את החול שהצטבר כל הזמן בין רגליו
והמשכתי לגרור, ושוב הפסקה לנקות את החול, התקדמו עוד כמה מטרים וכל
זה מבלי להתחשב ברעש הפצצות סביבנו, הערכתי שיש לנו עוד כחמשישים מטרים
כדי להגיע למקום בטוח למרות שכל השטח היה שטוח מבלי יכולת להסתתר מאחורי
גבעה או משהו דומ, ושוב התחלתי בסחיבה, ראיתי שזה דורש זמן רב ומאמץ, רציתי
לקחת עוד לגימה אך המים אזלו. אז קמתי על רגלי ותפסתי ברגליו ורצתי איתי
בכל המהירות שיכולתי, כמו סוס שסוחב עגלה, אך כעבור כמה מטרים של ריצה
הרגשתי מכה עזה באיזור הכתף ועפתי קדימה מטרים ספורים, לא הבנתי מה קרה אך
מצאתי עצמי שוכב על הבטן עם הפנים על הקרקע. לא ידעתי אם אני חי או מת
וניסתי לצבוט את עצמי, ואז הרגתי כאב חד בכתף ימי, באותו רגע לא יכולתי
להזיז את היד וצעקתי לאיציק שאכלתי אותה. הו שאל מה קרה ואמרתי לו שנפצעת,
נשארתי לשכב כמה שניות, התהפכתי לצד שמאל וזחלתי לעבר איציק, וכך שכבנו יחד
מחכים לחילוץ, התחלנו לעודד אחד את השני, השחר עלה וראיתי את העמדות המצרים
שיורים עלינו אש תופת וקופצים מעמדה לעמדה וצועקים ואז שמעתי קולות של
טנקים ששמעתי כל הלילה עוברים לצד השני של התעלה ואת הצעקות של איציק שהוא
צריך חילוץ אך החילוץ לא מגיע. ואז שאלנו את עצמנו למה לא באים לחלץ אותנו,
וכך שכבנו על הגב ומנסים להבין מדוע לא שולחים חילוץ. תוך כדי ניסיתי לעודד
את עצמי ואת איציק שהכל יהיה בסדר. פתאום ראינו שני מטוסי סקאיוק צוללים
להתקפה ומטוס אחד מתפוצץ. הטייס צונח , נכנסתי לדיכאון והתחלתי לאבד את
הביטחון. לאר כשעה של מחשבות והרהורים על הסיכויים לצאת מהתופת בחיים
הבחנתי בנגמש , הורדתי את החולצה שקשרתי בה את הגוף, זרקתי אותה לרצפה
והרמתי את ידי וסימנתי לנגמש שעשה פניה בא לכוחותינו, העלתי את איציק על
הנגמש שהיה מלא בפצועים והרוגים, עולה על סיפון הנגמש תופס את המג ויריתי
על המצרים, התמונה נראתה שונה מלמעלה, ראיתי את הכוחות ואת המצרים קופצים
בין העמדות ושמעתי שאגות קרב, תוך כדי ירי עם המג שיתקתי 2-3 עמדות של
טילים שירו עלינו כדורי אש בגודל של כדורגל, הטילים התפוצצו לידינו, עברנו
מעלינו אך האש לא הפסיקה, המשיכו לירות לעברנו טילים שנראו כמו כדורי אש,
ראיתי פתאום כדור הנע לעבר הנגמש כאילו בהילוך איטי, הנהג מתמרן עם הנגמש
ומנסה להתחמק ואז הטיל פגע במרחק של כ-20 מטרים מאיתנו ברצפה ועובר מעלנו
והתפוצץ, אחריו באים עוד כדורי אש ואני את כל האש מייצר לעבר עמדות הטילים.
הצלחתי לשתק חלק מהם והנגמש ממשיך בנסיעה כאילו בתוך פרוזדור בלי טילים.
תוך כדי נסיעה הגעתי לעמדה של
חזי דחבש שעזבתי במשך הלילה. הגעתי עם
כבש פתוח בכדי שהנגמש לא יעמוד הרבה זמן, צעקתי לחז להעמיס את כל הפצועים
במהירות, ואז בנצי הסמ"פ עלה לסיפון ולא הבחנתי כמה עולים לתוך הנגמש כי
הייתי למעלה. בתוך הנגמש ראיתי את יצחק מצה הסמגד, את יואב מתן סמ"פ של
מרגל את איציק נחום שהעליתי לפני כן ורז איל ויותר לא זיהיתי. היה נדמה לי
שחזי עלה לנגמש אך שפרקנו את הפצועים וההרוגים בעמדת הפצועים לא ראיתי אותו
ואת החברה שהיו איתו יורדים אז הבנתי שהוא לא עלה. לפי הבנתי אז הוא לא עלה
כי הוא לא היה פצוע.( למרות שלפי דעתי יכולנו ללקחת את כולם על הכבש של
הנגמש או שחלקם היו צריכים להיתלות על הנגמש). הורדנו את הפצועים בעזרת
החבר'ה שהיו שם ואני פרשתי הצידה מנסה לעכל את כל מה שעברתי, בצד ראיתי
שורות של פצועים והרוגים שהרופא והחובשים מטפלים בהם, ואז ניגש אלי חובש
ומבקש ממני לבוא איתו בכדי לטפל בפציעתי, כי ירד לי המון דם, תוך כדי
שקיבלתי זריקה וחבישה הבחנתי בטנק שמגיע והחבר'ה מנסים להסביר לו איפה
כוחותינו נמצאים, הוא מבקש שידברו איתו דרך הטלפון האחורי, מישהו רץ לטלפון
האחורי ומסביר לו איפה כוחותינו. הוא ביקש שיפתחו רימון עשן ואז הוא שועט
פנימה לעבר כוחותינו לחלץ אותם. מיד אח"כ מטווחים אותנו המצרים עם פצצות
מרגמה וירי שטוח מסלול לעבר הפצועים. למרות שהפצועים היו מאחורי תלולית
כביכול המשיכו להיפגע חילים, ואז ניתנה פקודה לחלץ את הפקודה למקום רחוק
יותר, חילצנו אותם חלק על קומנדקרים וחלק על אלונקות, אני התיישבתי על
קומנדקר ואז הגענו לעמדה יותר רחוקה של התאגד הרפואי. קיבלתי את הטיפול שלא
הספיקו לתת לי קודם. יצא לי לשבת שם כשעה ושמעתי את הטנקים שגוררים את הגשר
לעבר הצד השני של התעלה. הגשר שראינו בתחילת המסע שלנו אל הקרב. לא ידעתי
מי הם ההרוגים וכמה, אולי לא רציתי לדעת, כולם היו קרובים אלי ביותר והיה
מספיק לי בשמות ששמעתי במהלך הקרב האכזרי והעקוב מדם הזה.
לאחר מכן נחתו לידנו הליקופטרים
ופינו אותנו לרפידים, לבית חולים שדה, כ"כ שמחתי לראות
פנים מוכרים, כל פרצוף שהיה פצוע הוציא ממני אנחת רווחה, קשה להאמין איך
יצאתי משם בחיים, חיבוקים בכי, אד מעביר לשני אינפורמציה לגבי מה שהוא עבר,
שמע או ראה, הצטיירה תמונה עגומה ביותר, עשרות הרוגים ויותר פצועים, כעבור
כשעתיים העבירו אותנו במטוסים לארץ, קבוצה גדולה של פצועים לתל השומר. בתל
השומר הכניסו את כל הפצועים שהגיעו למעין אוהל ענק, גירדו מאיתנו את הבגדים
שהיו דבוקים לגוף, הייתי ממש מסריח, כל הגוף מכוסה דם קרוש, כל אחד קיבל את
הטיפול הראשונים ונשלחנו למחלקות . אותי שלחו לביתן 12 יחד עם איתן בבית
החולים היו המון מתנדבים ויותר מתנדבות שניסו לתת לנו את ההרגשה הטובה
ביותר. לקחו אותי למקלחת, גילחו וקילחו אותי, המון מתנות מהאגודה למען
החייל. לאחר יום צילצלתי לגיסתי שבעלה (אחי) גם צנחן במילואים, זה היה יום
שבת, להורי לא העזתי לאמר קודם כדי שלא יבהלו, סיפרתי לה מה קרה איתי .
וביקשתי ממנה לבנים, שרה נהגה בחוכמה ניגשה להורי ותוך כדי שיחה עם משפחתי
ביקשה לבנים והסבירה להם מה קרה, באותו יום באו אלי לביקור אחיותי ואחי
הצעיר, ובמוצאי שבת באו הורי היות והם לא נוסעים בשבת. היה שם המון רגש
ובכי. לאחר שלושה לילות בתל השומר החלטנו אני ועוד חבר שנפצע בשם יוסי
רבעון סגן אלוף בעל רקע אדום שאנחנו עוזבים את בית החולים וחוזרים חזרה
לראות ולהיות עם החבר'ה שהיו כבר באיסמעליה . לא יכולתי להיות יותר בבי"ח
ושאני חייב להיות איתם. נפגשנו בשדה התעופה בלוד,
ומשם בגלל הקשרים שהיו לו הגענו לפהיד ומשם לאיסמעליה. הפגישה עם החיילים
היתה מאוד מרגשת. נשארתי איתם כשלושה לילות שלא עצמתי בהם עין במטעי המנגו
ליד תעלת המים המתוקים שהיתה מלאה בגוויות של חילים מצרים וסודנים. לאחר
שלושה ימים קיבלתי זיהום בפציעה וחזרתי חזרה לארץ. , כשהחברה חזרו לארץ
הצטרפתי אליהם לקורס מכים בתור סמל מחלקה, תוך כדי הקורס איציק המגד נתן
הוראה ששני מפקדים יסעו לבקר פצועים ומשפחות שכולות.
חזי דחבש
ואני לקחנו על עצמינו את המשימה ובמשך 48 שעות ביקרנו אצל רוב הפצועים
והמשפחות השכולות. בעיר אחת במרכז הארץ, כשביקרנו משפחה שכולה הם הטיחו בנו
שאנחנו אשמים שבנם נהרג ואנחנו היינו צריכים להיהרג ולא הוא מפני שאנחנו
המפקדים ואנחנו צריכים היות הראשונים. ניסינו להסביר להם שלא היה שם ראשון
או אחרון, שכולם היו בחזית, אך הם לא קיבלו ת זה וגירשו אותנו מהבית. יצאנו
מהבית בתחושה קשה שמלווה אותי עד היום. חזרנו לפלוגה עד לסיום קורס המכים.
החבר'ה עלו לרמה, ואני השתחררתי במאי 1974
